הייתי אתמול במצעד של האלווין בווילג'.
חוויה מוזרה.
הלכתי עם נוי וניר, שני הישראלים החדשים בביצפר שממלאים את חיי בשמחה לאחרונה.
האורות בשדרה השישית היו צהבהבים ועכורים, והיה גשום ושלל שלוליות החזירו את האורות והכפילו אותם שוב ושוב.
והיה צפוף, והרבה תחפושות מפחידות כמובן, וריח של גשם ואוכל זול ורעש של מכוניות ושל מוזיקת דיסקוטקים.
ולא הייתי שיכורה בכלל, ועם זאת משהו הרגיש מוזר, מסוחרר, הזוי.
לא יודעת איך להסביר.
האלווין בווילג' זה לא פורים בתלמה ילין, ומשהו היה אפל מדי, מטריד מדי, לא נעים כמעט.
זה לא התחפושות המפחידות, או הדם המזויף, או ניבי ערפדים, או פרצופים מפלצתיים.
זה משהו באוויר, משהו מוזר, גם לא התאורה או המוזיקה, משהו בלתי נתפס ובלתי מוגדר שהפך את הכל למין הזייה, כמו טריפ רע, לא מספיק מגעיל כדי לדחות אותך הביתה, אבל לא מספיק מזמין כדי שתרגיש בבית.
וצעדנו ברחובות הווילג', ובאזור סיינט מרקס - שזה הקאמדן טאון של ניו יורק - שזה בעצם בירת הפריקים גם ביום יום - והכל נראה כמו חלום רע.
והיה נעים, להיות עם החברים שלי שאני כל-כך אוהבת, אבל זה היה כמו קרוסלה שהסתובבה קצת מהר מדי, והאורות מתערבבים ועושים לך את התחושה הזו שיש בגרון, שנייה לפני שמקיאים.

אני סדרנית במחזמר "דה פנטסטיקס" בימים האלה, המחזמר שרץ הכי הרבה שנים באוף-ברודווי.
והסצנה האהובה עליי היא כשאל גאיו (הגיבור המסתורי והסקסי) לוקח את לואיזה (הנערונת התמימה והיפה שצעירה ממנו בלא מעט שנים) לסיבוב סביב העולם, להראות לה את כל פלאיו, ומסתיר ממנה את כל הכאב והסבל בעזרת מסכה.
זו סצנה נהדרת, צבעונית ועשירה, מוזיקת וואלס מטורפת והכל מסתובב כמו קרוסלה שיצאה מכלל שליטה.

El Gaio:

Round and round,
Till the break of day.
Candles glow,
Fiddles play.
Why not be wild if we feel that way?
Reckless and terribly gay!

Round and round,
'Neath a magic spell.
Velvet gown,
Pink lapel.
Life is a colorful carousel.
Reckless and terribly gay!
 

Luisa:
I'm ready anytime.
If you'll take me, I'm
Ready to go!

So show the way to me.
I will try to be
Ready to go!

El Gaio:
We'll just dance!
We'll kick up our heels to music and dance!
Until my head reels with music.
Just like a lovely real romance.

All we'll do is just
All we'll do is just
All we'll do is just...
Dance!
 

ואני יושבת בקהל, כל הצגה והצגה - לא מפספסת את הסצנה האהובה עליי - ושרה בלב עם לואיזה, ומפנטזת על היום שבו יהיה לי כרטיס אקוויטי ואוכל לגלם אותה.
הוא מבוגר ממנה, ונאה, ומסוכן, והוא מבטיח לה הכל ובונה ארמונות באוויר, והיא בשמלה לבנה מתעייפת ורוצה הביתה אבל איך אפשר להגיד לא לגבר מבוגר בלי להיראוות ילדונת, והם מתסחררים עוד ועוד ועוד...
ואני בקהל שרה בלב: "I'm ready anytime, If you'll take me I'm READY TO GO!"
ונזכרת בדידות מהי.

אני ממשיכה למצוא הגדרות חדשות לבדידות.
הן מערבות צבעים, וקולות, וריחות.
"הבדידות של כמיהה למה שאין": ריח של אולם תאטרון נקי, צבעי אדום וזהב ולבן, מוזיקה וואלס מטורפת - "אם תיקח אותי, אני מוכנה ללכת!"
"הבדידות של להיות לבד עם חברים": ריח אלכוהול, טעם של ליפסטיק אדום אדום, צבעי אפור של עיר זרה.

אחרי המצעד ישבנו בדאלאס ברביקיו.
שתיתי שתי כוסות של הקוקטייל האהוב עליי - בלו הוואי, מין שילוב של קוקוס ואננס ולא ברור מה עוד, ולא השתכרתי מספיק בשביל לשמוח, אבל היה שמח בכל זאת, כי אני אוהבת את החברים שלי.
ועם זאת עדיין תוהה מה מוזר יותר - להיות לבד בחדר שלי עם לפטופ ומצעי סאטן מזהב, או להיות לבד עם חברים שאוהבים אבל הראש שלך נמצא השד יודע איפה.
לאט לאט. פרה פרה.
החיים יקבלו מסלול חדש וינועו אל עבר משהו טוב.

שלושה פוסטים - יולי, ספטמבר ואוקטובר - שלא הספקתי לסיים. מגובבים פה בצורתם המקורית ללא עריכה.

"תקופת מעבר" - 19 ביולי.

אזור מאי, יריד צלמי ההד-שוטס בביצפר.

פאנל של מורי בית הספר, נותנים לנו עצות איך לבחור צלם, איך לבחור תמונה וכו'.

כל אחד ואחד מהמורים מדגיש כמה עלינו להיות מודעים לטייפ-קאסט שלנו - "אל תנסו להיות מה שאתם לא", הם שבים ומדגישים, "תהיו מודעים לאיך אתם נראים, איך אנשים תופסים אתכם, איזה תפקידים יתאימו לכם. תדעו מי אתם ואיך תעבדו."

ורק מורה אחד, שכל הזמן שתק, קם פתאום והתפרץ, ספק בכעס ספק בשעשוע:

"עמיתיי היקרים, צר לי לחלוק עליכם, אבל אנחנו מדברים פה אל חבורה של ילדים בני 18. אתם באמת חושבים שהם יודעים מי הם? לי בגיל 18 לא היה מושג מי אני, ואני בטוח שגם לכם לא היה, בדיוק כמו שאני בטוח שלהם אין שמץ של מושג עכשיו. הם בני 18! תנו להם עוד זמן לגלות מי הם!"

ולבי התרחב, וחיוך עלה על פניי, ורציתי לקום ולחבק אותו.

אני כבר לא בת 18. אני בת 21, וגם בארץ ובטח ובטח שבאמריקה זה הבדל עצום.

אבל גם בגיל 21 מותר להיות עוד קצת ילד. מותר להיות הססן. מותר לגלות, ולחקור, ולתהות, ולטעות.

גם בגיל 21 זה בסדר לא לדעת מי אתה.

ולהתרגש מהמחשבה על מה עוד תגלה.

אני עוברת תקופה מוזרה עכשיו. תקופת מעבר.

יש ימים אני הולכת ברחוב הניו יורקי, קיץ וחם, ויש לי שמלת קיץ יפה ואני יפה והעיר יפה והחיים יפים ומשהו בי מתרחב ונפתח ומתמתח ונושם.

ויש ימים שאני חוזרת הביתה אחרי יום שלם בביצפר, עם אנשים שאני אוהבת יותר או פחות, והחיים שלי נראים ריקים פתאום ומשתרעים מולי שוממים עד האופק.

יש ימים שאני רוצה לצאת, לקרוע את העיר, ללכת לרקוד ולשתות עם חברות ולהכיר בחור חמוד שיפלרטט אתי וילחש לי באוזן שאני יפה.

ויש ימים שאני בסדר גמור להיות בבית עם ספר או סיטקום, ולנשנש אמ-נ-אמ'ז ולדבר מילות אהבה עם גיאצ'ו בטלפון.

אין הרבה דברים שאני בטוחה בהם, אבל אחד הדברים שאני בטוחה בהם הוא שאני אדם דואלי. דואלי זה אפילו לא המילה, כי דואלי זה מהמילה דו, שזה שניים, ואני לא רק שניים, אני אלפים, כל יום אני מישהו אחר, כל שעה אני משהו אחר, אני עוד לא יודעת מי אני, לא באמת, ולפעמים אני חושבת שאולי אני בעצם כן יודעת - שאולי זה מה שאני, מלא אנשים בגוף אחד, וזה מה שתמיד יהיה. לפעמים אני חושבת שאין טעם לחכות עד ש"אדע מי אני" ואתפשר על להיות אחד מהאנשים האלה, לא, אני בעצם כל האנשים האלה, הם רק משחקים בהורדות ידיים כל הזמן וכל פעם ידו של אחר היא על העליונה.

ולפעמים אני שלמה עם זה, ואוהבת את עצמי ככה.

ולפעמים אני מלקה עצמי על זה, ורוצה להיות מסוגלת להיות רק דבר אחד, רק אישה אחת, עדיף זו עם התכונות היותר מיינסטרימיות שיודעת להיות בת זוג טובה וחברה טובה ובכלל, אדם טוב, בלי לפגוע באחרים כל הזמן.

ולפעמים אני תוהה - אם אכן אהיה פעם האישה הזו (התחלתי לקרוא לה "אשת הפרברים" מאז שסיימתי לקרוא את "חלון פנורמי" של ריצר'ד ייטס), האם אהיה מאושרת? האם יהיה לי טוב ככה, או האם ארצה את כולם על חשבון לרצות את עצמי?

גיא קורא לי אנוכית. והוא צודק, אני משערת, בעיניי העולם כולו ואמות המוסר שלו הדברים שאני עושה הם אנוכיים.

אבל איני יכולה שלא לתהות - אם הבחירה היא בין לרצות את כולם, להיות מי שכולם רוצים שאהיה, לבין לרצות את עצמי ולהיות מי שאני רוצה להיות, אם זוהי הבחירה אז מהי הבחירה הנכונה?

התשובה האידאלית, אני משערת, היא שלא אופציה א' ולא אופציה ב', אלא מין שילוב, מאוזן פחות או יותר, בין השניים. גם לרצות את עצמך, וגם לנסות לרצות כמה שיותר אנשים בו זמנית. אבל זה אפשרי בכלל, לרקוד על שתי החתונות האלה?

והערת שוליים, כששוקלים את הבחירה הזאת, היא שבעצם מה זה "לרצות את עצמי"? מה זה "להיות מי שאני רוצה להיות"?

איך אפשר לעשות את זה, אם אני עדיין לא בטוחה מה המושגים האלה אומרים?

אבל אז זה נהיה כמו בייגלה, סתם מתפתל בתוך עצמו שוב ושוב בסבך לא פתור.

"ללא כותרת" - 13 בספטמבר.

אז. הרבה זמן לא כתבתי, אני יודעת. יהיו פוסטים של עדכונים אמיתיים - כרוניקה של מה אני עושה וכיוצא בזה. אבל עוד לא.

זה פוסט של רגעים קטנים. זה פוסט של התגלות ותובנות וקצת מבט פנימי.

רגעים קטנים: לשבת במיטה ולקרוא ספר לאור המנורה עם רופוס ויינרייט ברקע, והגשם דופק קלות בחלון. לשבת לבראנץ' במורנינגסייד הייטס, מול המסעדה של סיינפלד, ולאכול אומלט עם גבינת עיזים ובצל מטוגן בעודי גומעת ספר בעברית. לפנק את עצמי אחרי כל אודישן - בארוחה טובה או בסרט. דאבל פיצ'ר - שזה אומר לשלם על סרט אחד אבל להיכנס בגנבה לסרט נוסף מיד אחרי. לבד, אז מה? כל רגע עם אייון. מטיילים בווסט וילג'. אוכלים צהריים עד להתפוצץ. מצטלמים מחוץ לדירה של קארי מסקס והעיר הגדולה. לשמוע מוזיקת ג'אז בוקעת מאחת הדירות בשכונה שלי, בחלון צמח כלשהו שפורח בפריחה ורודה נדיבה. ללכת במורד שדרה כלשהי בשמלה קיצית יפה ועקבים. לשמוע את הכושים בשכונה מגיבים משהו על כמה אני יפה כשאני יוצאת מהבניין.

יש עוד מלא, אני רק לא זוכרת.

גיא הסב את תשומת לבי היום לעובדה שאני "יציבה", כהגדרתו, כבר משהו כמו חודשיים. הוא קורא לזה יציבה, אני קוראת לזה שמחה. אני חושבת שאני מתחילה לאהוב את התואר "שמחה" יותר מאת התואר "מאושרת". אושר, מעצם טבעו, הוא זמני. הוא טהור מדי, מזוקק מדי, גדול מכדי להימשך הרבה. כל דבר כל-כך טוב חייב להיקטע באיבו. שמחה, לעומת האושר, היא פחות יומרנית. היא לא לגעת בכוכבים או לרקוד במעגלים, היא רגעים קטנים שאיזו חתיכת פאזל נפלה למקום והעולם סביבך נראה הגיוני יותר פתאום.

אני חושבת שאנסה לשאוף, מעתה, להיות יותר "שמחה" ולהתרחק קצת מהמושג "מאושרת".

וזה בסדר.

"תמונת מצב, אוקטובר 2009" - 13 באוקטובר

אני רשמית בוגרת של אמדה. סיימתי ביום ראשון לפני שבוע וקצת.

אבא ואורון היו פה, נשארו לעוד שבוע, ועזבו שלשום.

ופתאום הכל שקט.

אין כיתות או חזרות ללכת אליהן.

אין שיעורי בית לעשות או דדליינים להספיק.

אין מסגרת, אין משענת, אין תמיכה.

כל מה שיש זה ילדה-אישה, בת 21, קטנטונת בעיר גדולה עם חלומות עוד יותר גדולים.

ומזג אוויר שמתקדם לכיוון החורף.

ומיטה כפולה שבה אפשר לישון באלכסון.

ושאלות. אינספור שאלות שרודפות אחת אחרי השנייה. ויותר מכולן:

"מה עכשיו?"

אני גרה בעיר שבה אינספור שחקנים.

רובם, כרגע, ממלצרים. או משהו בסגנון.

וכששואלים אותי - "את שחקנית\זמרת\רקדנית?" (הקיפו בעיגול את התשובה הרצויה), זה מרגיש יומרני נורא לענות "כן."

יש כל-כך הרבה "שחקנים\זמרים\רקדנים", ואף אחד מהם לא באמת מתפרנס מזה, אז איזה מין חוצפה זה היא לכלול את עצמי בהגדרות האלה.

ואין לי מה להשתגע, בעצם.

יש לי שני פרויקטים בקרוב - ישראמריקה והצגת ילדים בתאטרון הידייש - אשר ישמרו אתי עסוקה עד אמצע דצמבר, כששנת העבודה שלי מתחילה באופן רשמי. וזה הספק לא רע בהתחשב בזה שהרגע סיימתי ביצפר.

ואני אמצא במה למלא את הזמן שלי.

אבל החשש מכרסם כל הזמן. שהעמסתי יותר מדי על הצלחת, שהתיימרתי יותר מדי, מי אני שבכלל אצליח פה.

ולהסתכל קדימה אל האופק, כשהעתיד כל-כך רעוע כרגע, זה מפחיד נורא.

שלושה פוסטים - יולי, ספטמבר ואוקטובר - שלא הספקתי לסיים. מגובבים פה בצורתם המקורית ללא עריכה.

פיסות של מחשבות משלושה רגעים שונים לחלוטין, כמעט כמו שלוש סתיויות שונות.

את אף אחד מהם לא סיימתי. הייתי חייבת ללכת לאנשהו, ואמרתי שאסיים אח"כ, ולא יצא.

ועכשיו כבר אי אפשר לסיים אותם, כי הם נכתבו ברגע נורא ספציפי עם קו מחשבה נורא ספציפי שהיה ועבר.

אבל לא רציתי לוותר עליהם, הם חשובים.

הם ממחישים במקצת את רכבת ההרים שאני עוברת רגשית בימים אלה.

הם כולם - אני.

קצת סיכום, אם אפשר בכלל.

אני מרגישה קצת מכל השלושה כרגע. קצת שמחה, קצת מפוחדת, מנסה למצוא בעצמי את הדרייב שהוא כל-כך אני מאז ומתמיד ולהשתמש בו כדי לדחוף עצמי קדימה. בעיקר מנסה לעבוד על ה"מולטי-דואליות", אם אפשר לקרוא לה ככה, כך שיהיה יותר "סתיו שמחה" אין דה האוס מאשר "סתיו חוששת" או "סתיו מדוכאת" או "סתיו בודדה".

רוב הזמן זה עובד.

ואתם יודעים מה?

לא בקטע תבוסתני או משהו, חס וחלילה, להיפך - בקטע אופטימי ועם חיוך קטן בקצות השפתיים:

אולי בעצם "רוב הזמן" זה אחלה. אולי לשאוף להיות "סתיו שמחה" כל הזמן זה קצת מוגזם. באמת לא בקטע תבוסתני, להיפך, באופן בוגר כמו שלא הייתי מצפה מעצמי.

נדמה לי שלהיות שמחה רוב הזמן זה לא רע בכלל, לא?

וזו כבר מחשבה משמחת.
 

אז. דרמה שואוקייס.

במהלך השבוע הראשון ניסינו מלא מלא סצנות, חלקם אנחנו הבאנו וחלקם הביא הבמאי. בין השאר ניסיתי סצנות מ"אויב העם", "וירג'יניה וולף", "אוליאנה", "בובי גולד הולך לגיהנום" ועוד. בסוף הסצינה שנבחרה עבורי היא "ספק" (מאת ג'ון פאטריק שאנלי), שזה בהחלט מחזה מעולה, זכה בפרס הפוליצר, נהפך לסרט עם מריל סטריפ וכו' וכו'. בהתחלה לא הייתי לגמרי מרוצה מבחירה, אבל ככל שעבדתי על זה יותר , יותר הייתי בסדר עם זה. בעיקר כי הסתדרתי מעולה עם השותפים שלי לסצנה (דרו ואלישה), והייתה לנו אנרגיית יצירה טובה ביחד.

אז בעצם במהלך ארבעה שבועות מתוך חמישה בילינו בחזרות, פיתוח הסצנה וכו'.

שבת אחת לפני האחרונה הייתה חזרת טכנית, שבה לראשונה עבדנו עם התאורה והסאונד, וגם עם תלבושות ורהיטים על אמת. אין ספק שהדברים הקטנים האלה מוסיפים כל-כך הרבה לתחושת ה"אמת" של סצינה.

המופע היה מוצלח, סך הכל. יש לי כיתה חזקה, והיה לנו מופע טוב. והסצנה שלנו הייתה טובה, ומכל הופעה להופעה הרגשתי שהשתפרתי.

והיה כיף לעבוד על זה, ללא ספק כל יום לפני ההופעה ואחרי החימום הקבוצתי עשינו דאנס פארטי. פשוט שמנו מוזיקה ורקדנו כאילו אין מחר, משתטים וצוחקים ומשתוללים ומוציאים אנרגיה. וכל יום נבחר צבע אחר וכולם התלבשנו בהתאם – סגול, כחול, ירוק, צהוב, אדום וכו'. הייתה רוח קבוצתית מאוד חזקה וזה עשה לי שמח.

[אנה, נדג'ה, אלישה-מארי ואני ביום צהוב.]

[כולנו מעשנים ביום סגול.]

[וסתם משתטים בסגול.]

[ובכחול. אפילו הבמאי הצטרף.

היו עוד צבעים אבל לא הכל צילמנו...] 

[דרו, אלישה-מארי ואני. אנשי כנסיה.]

[הלוח עם התמונות של כולנו.]

ולענייני כרוניקות:

בתחילת השבוע הראשון היה ה-וי.פי.אס טור. היה מוצלח מאוד. קיבלתי מחמאות ממורים ותלמידים כאחד, שהמשיכו לזרום עד שבועיים אחרי. גם פה, אני גאה בהתקדמות שעשיתי מבחינת שפה ומבטא.

30.7 – היה לי אודישן בבוקר לחברה שעושה נשיונל טורז של הצגות ילדים, הלך טוב, אבל לא יצא מזה כלום. אחרי זה הלכתי לקולבק של הפסטיבל, היה לא משהו. הייתי כל-כך לחוצה ששכחתי את המילים איזה פעמיים, אבל קורה, ממשיכים הלאה. אם יש משהו שצריך לדעת כשאתה שחקן זה לא לחשוב יותר מדי על כל אודישן שלא יצא ממנו קולבק\עבודה, כי יהיו מאות כאלה בטרם תקבל משהו. זה חלק מהחיים.

31.7 – הנה אודישן שכן יצא ממנו משהו. פרויקט בשם "ישראמריקה" – מופע של קטעים יהודיים-עבריים שיעלה בתאטרון אוף-ברודווי באיזור טיימס סקוור. עברו שלושה שבועות מאז האודישן הראשוני, היה לי קולבק וקיבלתי את העבודה. זה לא יהיה משהו ענק, פשוט מופע קברט של אחת לחודש בערך, וסביר להניח שתשלום יהיה צנוע, אם בכלל, אבל זה נשמע פרויקט מעניין. "ידיעות אחרונות אמריקה" הולכים לעשות כתבה על הפרויקט, אעלה לפה עותק כשזה יקרה. אז לחיי העבודה הראשונה שלי בניו יורק. אני ממשיכה לעשות אודישנים, כמובן, מאחר וזה רק פעם בחודש, אבל טוב לדעת שיש לי משהו ביד.

1.8 – אכלתי בראנץ' עם דיויד (הבחור שהכרתי בארבעה ביולי) וחברים שלנו, ואז הלכנו לסנטרל פארק לנוח קצת בשמש. היה כיף כמו שיכול להיות רק עם חברים מחוץ לאמדה.

2.8 – ראיתי בקולנוע את "פאבליק אנמיז", שהיה מותח ומעניין. וגם שיחקו בו ג'וני דפ, כריסטין בייל ובילי קרודאפ, שזה כבר שלוש סיבות מעולות לראות אותו. אז נפגשתי עם שירה, חברה מהארץ שבאה לביקור, ומשם המשכתי למטבח השטן לחנוכת בית של פרנצ'סקה מהכיתה שלי. היה ערב מוצלח.

4.8 – גיא הגיע לביקור קצר. הלכנו לקריאה של מחזמר חדש בשם "דה ביג טיים", שהיה לא משהו (אבל נסלח לו בגלל וויל סוונסון), אח"כ הוא בא לראות חזרה ראשונית שלנו, ומשם המשכנו לארוחת ערב של סטייק טוב במיוחד.

5.8 – אחרי חזרות גיא ואני עשינו דאבל פיצ'ר בבית הקולנוע – "פאני פיפל" ו"האמת המכוערת". "פאני פיפל" היה מעולה, מצחיק ומרגש וכל מה שסרט כזה צריך להיות. "האמת המכוערת" רק קלקל לנו את הטעם הטוב.

7.8 – בלילה הצפנתי לחלק אחר של הארלם בשביל מסיבת טוגה אצל חברים. היה כיף לחגוג עם אנשים מאמדה, אבל אין ספק שאני חתיכת בן אדם זקן. שתיתי כמוהם, רקדתי אתם, אבל זה לא אותו דבר. הם משתכרים כדי להקיא ולקבל כאב ראש מטורף, אני משתכרת כדי לצחוק קצת יותר מכרגיל. והצורה בה הם רוקדים, אלוהים יברך אותם, כאילו הולכת להיות פה אורגיה כל שנייה. זה מצחיק לראות, ואני מתה עליהם, אבל אין ספק שזה לא הסגנון שלי.

9.8 – הלכתי להצגת מטינה של "מרי סטוארט", שהיה חזק ומטלטל. לפעמים אני חושבת שבעצם אני יותר אוהבת מחזות ממחזות זמר.

11.8 – הלכתי לאודישן רקדנים ל"שיער" בברודווי. ידעתי שזה טיפשי ללכת, כי מי שמשתתף בהצגות בבורדווי חייב להיות חבר של ארגון השחקנים, אבל זה מחזמר ששינה לי את החיים לחלוטין ופחות או יותר הביא את בחירת הקריירה הזאת, אז ידעתי שאני חייבת ללכת. אז הלכתי, ולמזלי היה להם זמן לראות אותי, והקומבינציה הייתה מאוד קלה והיה כיף. לא קיבלתי קולבק, אבל אני שמחה שהלכתי, ואנסה שוב בפעם הבאה שיהיו להם אודישנים.

12.8 – איון סוף סוף חזר מסרביה, אז ישבנו לצהריים והיה נהדר. התגעגעתי אליו נורא.

14.8 – גיום, הידיד שלי מצרפת\לוס אנג'לס בא לביקור עם חברים, אז יצאנו יחד למועדון. דיסקוטקים זה בהחלט לא הסגנון שלי, אבל בכל זאת הצלחתי ליהנות מהמוזיקה ולרקוד. 
15.8 – יום של חזרות בביצפר. אחה"צ עשיתי דאבל פיצ'ר – "אשתו של הנוסע בזמן" + "ג'ולי וג'וליה". כאמור, דאבל פיצ'רס הם אחד מהדברים האהובים עליי. שני הסרטים לא הפילו אותי, אבל היו חביבים. הבילוי הלילי היה, בהחלט, מוצלח בהרבה מהבילוי של הלילה הקודם. הצטרפתי לאיוון וחבר שלו לדרינקס בדירה שלו, ומשם המשכנו לגיי בר במטבח השטן. עוד קצת משקאות, ויאללה לגיי קלאב באזור טיימס סקוור. הערב הזה רק הוכיח לי כמה, בסופו של יום, אם כבר בילוי "דיסקוטקי" אז בחברת גייז ולא סטרייטים. אם אתמול כולם הפשיטו אותי במבט כשרקדתי, מה שגרם לי לרגיש לא בנוח בעליל, הרי שהיום יכולתי לרקוד כמו השרלילה הכי גדולה בעולם (מה שאכן עשיתי...) ואף אחד לא יירק לכיווני. לא הייתי קיימת, יכולתי להיות בעולם שלי ולעשות מה שבא לי. זה היה כל-כך משחרר שאי אפשר לתאר בכלל.

19.8 – עוד אודישן, לטור של המחזמר "האביב מתעורר". היה לא רע, אבל לא שמעתי מהם. נקסט.

21.8 – אודישן לטור של "היירספריי". עשו טייפינג (שזה להעמיד את כולם בשורה ולסנן לפי המראה), לשמחתי נשארתי כדי אשכרה לשיר, אבל לא קיבלתי קולבק. נקסט.

23.8 – לקחתי את מאיה, הילדה עליה עשיתי בייביסיטר היום, לראות את "פוניו" – הגרסה של מייזקי הגאון ל"בת הים הקטנה". היה נפלא. תזכורת לעצמי: לראות כבר את ספריטד אווי. אחה"צ סוף סוף עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות מזמן – הלכתי לראות את הארי פוטר ה(כבר לא כל-כך) חדש באיימקס תלת-מימד. היה בן זונה.

24.8 – אודישן לקרוז ליין בבוקר. אני מתחילה לתהות עם יש טעם שבכלל אלך לקרוז ליינז, הסגנון שירה כל-כך שונה משלי. ערב – אודישן לוידאו ללימוד סינית. מצחיק, אני יודעת. שניהם לא הובילו לכלום. נקסט.

25.8 – אחרי הבייביסטינג ישבתי לצהריים עם טרזן, חבר ותיק מקהילת רוקי בארץ. לא התראינו שנים והיה תענוג לשבת אתו ולקשקש ולהתעדכן.

26.8 – ההופעה הראשונה שלנו. יניב ואשתו דניאל (החברים שלי שגרים בקונטיקט) באו לראות ואחרי ההופעה הצטרפנו לחברים שלהם בטיימס סקוור לסטארבאקס. היה כיף נורא לראות אותם שוב.

27.8 – הופעה שנייה. הפעם אחרי ההופעה ישבתי לארוחת ערב עם יורם, קרוב המשפחה שלי מברוקלין שבא הערב. הוא נשמה טובה וקשה להסביר כמה טוב זה לדעת שיש משפחה, אפילו אם רחוקה מבחינת קרבת-דם, שקרובה מבחינת מיקום.

28.9 – הופעה שלישית. השותפה שלי באה לראות, וגם דניס, בחורה שהכרתי בסדנת מחזות הזמר בירושלים ובאה לפה ללמוד בברודווי דאנס סנטר. בשבועות שעברו מאז התקרבנו, ואני שמחה שיצא לי להכיר חברה חדשה מהארץ דווקא פה. אחרי המופע ישבנו לקפה והתעדכנו אחת בחיי השנייה וגיליתי בחורה מדהימה שכיף לי שנמצאת פה לכמה חודשים.

29.8 – היו לנו שתי הופעות, פלוס ראיתי הופעה של כיתה אחרת בשכבה. היה יום צפוף אך נחמד. ובזה סיימנו עם דרמה שואוקייס, ויאללה, עוברים למיוזיקל.

30.8 – יום חופש קטן אחרי כל ההופעות. ירדתי לקוני איילנד, איפה שכבר מזמן רציתי לבקר. לא התארגנתי כראוי עם בגד ים ומגבת, אז קניתי חולצה בשוק שליד, ונכנסתי עם בגדים למים. החולצה היבשה אומנם עזרה, אבל בדרך המכנסיים שלי טפטפו שלוליות בקרון הסאבווי. היה יום שמש נהדר, והתלהבתי כמו ילדה קטנה מהלונה פארק הקטן. ומצאתי עונג מוזר בניגוד שבין הצבעים של המתקנים ושל שלטי החנויות לבין הלכלוך והזוהמה שבפינות הרחובות. זה מקום מוזר, קוני איילנד, יפה ונוצץ וצבעוני ומלוכלך ומוזנח בו זמנית. מי הים רעננו אותי, והזכירו לי בית, ומשהו בי בפנים פרח, וזה הרגיש טוב.

ככה עבר ונגמר דרמה שואוקייס.

יש לי כל-כך מעט זמן לכתוב שכבר כמעט זמן להופעות של המיוזיקל...

החיים שלי פה מוזרים. שילוב של כיף וגעגועים הביתה.

אבל סה"כ טוב לי פה, מאוד. ואני מקווה שאזכה להישאר ולבנות פה חיים.

מתגעגעת. מאוד.

אני.