http://stav-meishar.livejournal.com/ Stav and the City - Autumn in New York - LiveJournal.com Sun, 22 Nov 2009 05:05:38 GMT LiveJournal / LiveJournal.com stav_meishar 15253452 personal http://l-userpic.livejournal.com/75587423/15253452 http://stav-meishar.livejournal.com/ 100 100 http://stav-meishar.livejournal.com/14079.html Sun, 22 Nov 2009 05:05:38 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/14079.html אז זה רשמי - אני בוגרת של אמדה, האקדמיה האמריקאית למוזיקה ודרמה בניו יורק סיטי.<br />זה לא מרגיש מאוד שונה, להיות &quot;בוגרת&quot;, אבל אני יודעת שהתקדמתי הרבה מבחינה מקצועית.<br />ועכשיו פשוט קופצים למים - אודישנים אודישנים אודישנים, לקחת כמה שיותר פרויקטים, גם לא בתשלום, בשביל הקשרים ובשביל לבנות רזומה לויזת אומן... הדרך רק התחילה.<br />אני משחקת עם הרעיון להיכנס לאוניברסיטה בתחילת 2011 ולהשלים לתואר, אבל עד אז אלוהים גדול. נראה.<br /> <br />אז, חמישה שבועות אחרונים באמדה.<br />באיחור לא קטן.<br /> <br /> <br /> <br /> <br /><hr /> <br /> <br /> <br /> <br />31.8-6.9:<br />תחילת האודישנים לשואוקייס המוזיקלי.<br />כל השירים ששרתי מאז שהגעתי לאמדה שרתי שוב, פלוס הצעות מהמורים, פלוס הצעות שאני חשבתי... הרבה שירים בשבוע אחד. ביום רביעי היה דאנס קול, ואני גאה לומר שלא רק שנראיתי מהמם בבגד גוף טורקיז, אלא גם תפסתי את הוקמבינציה צ'יק צ'ק וביצעתי אותה במקצועיות. אני בדרכי להיות שואו גרל...<br />בסופו של שבוע וקצת קיבלתי את השיר שלי - &quot;סוראבייה ג'וני&quot; של קורט ווייל וברטולד ברכט. הם רצו לתת לי את &quot;ג'ני של הפיראטים&quot;, אבל ביקשתי שלא. הספיק לי בבית צבי... זה שיר טוב, דרמטי ומרגש, ולא כולם קיבלו סולואים כך שהרגשתי טוב עם זה.<br />ביום שבת הלכתי עם שירה לקנות חזיות, שהיה חוויה מתקנת אחרי שנים של קניית חזיות עם אמא שלי... אחרי שופינג מוצלח ישבנו לארוחת ערב בטי ג'יי איי פריידייז, שזה מקום תיירים אבל אחד האהובים עליי בניו יורק.<br />ביום ראשון איון ואני הלכנו להליכה טובה בווסט וילג'. כל רגע עם הבחור הזה הוא רגע זהב, והיה נהדר לחקור את הוילג' ברגל, מנהר ההאדסון דרך הדירה של קארי בראדשו וכלה בצ'לסי.<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19720553.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /><br />[אהובי ואני.]<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19720554.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /><br />[קו הרקיע של ג'רזי ביום מעונן.]<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19720555.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /><br />[על מדרגות הבית של קארי בראדשו.]<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19720556.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /><br />[סקס והעיר הגדולה... מינוס הסקס...]<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19720557.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /><br />[פלוס הסקס! חלון ראווה של חנות פורנו לגייז בצ'לסי. ייאי ישראל!]<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19720558.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /><br />[האנדקוטה השבועית: בטיימס סקוור, חבויות בעשן ולכלוך ושלט של טי ג'י איי פריידייז, נמצאות ארבעת הגברות הכי גדולות של תאטרון שנות ה-20. אף אחד לא ממש יודע שהן שם, ואף אחד לא שם לב. פעם הן היו השמות הכי גדולים בביזנס. צובט לי את הלב.]<br /> <br />אח&quot;כ, בערב, הלכתי לעומר לחנוכת בית של הדירה החדשה שלו. כל ערב עם הישראלים של אמדה הוא ערב טוב.<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19720567.jpg" border="0" style="width: 612px; height: 454px" alt="" /><br />[תומר, עומר, אני, שירה וכריס. גוד טיימס.]<br /> <br />סוף שבוע מוצלח בהחלט.<br /> <br /> <br /> <br /><hr /> <br /> <br /> <br />7.9-13.9:<br />הרבה אודישנים השבוע. לטור של היפה והחיה, להפקה של אוליבר בפנסילבניה, להפקה של כנר על הגג בפלורידה, לדינר ת'יאטר כלשהו ולתאטרון הידייש.<br />אוליבר היה אודישן מחול, וקיבלת קולבק - הראשון שלי בדאנס קול! לכנר על הגג קיבלתי קולבק לתפקיד של הודל, אבל הייתי כל-כך חולה בשבוע הזה שלא פלא שלא יצא מזה כלום...<br />דבר אחד כן יצא מהשבוע הזה - העבודה הראשונה שלי בניו יורק בתשלום. קיבלתי את העבודה בתאטרון הידייש, והיום - חודשיים אח&quot;כ כשאנחנו עמוק בחזרות וכמעט עולים - אני יודעת שזו הייתה ההחלטה הנכונה. זה תאטרון הידייש הלאומי של ארה&quot;ב, הם מקושרים טוב-טוב, הם עובדים כמעט רק עם שחקני אקוויטי, וזה הופעה שנחשבת באוף-ברודווי. ומעבר לזה אני נהנית נורא לעבוד על זה.<br />ובעיר הזו - אני מברכת כל רגע שבו יוצא לי לעסוק במה שאני אוהבת. זה לא קל בכלל, ולא מובן מאליו.<br />ביום שישי פינקתי את עצמי באחה&quot;צ של דאבל פיצ'ר - אינגלוריוס בסטרדז ו-9. הראשון היה מוצלח באופן שרק טרנטינו יכול, כפרה עליו, ו-9 היה מעניין אם כי עם הרבה פוטנציאל לא ממומש.<br />בשבת ניצלתי פסטיבל קטן שיש בניו יורק פעמיים בשנה - שבועיים בהם 20 מופעים באוף-ברודווי מתומחרים ב-20 דולר לכרטיס - והלכתי לראות את &quot;דה טוקסיק אוונג'ר&quot; - מחזמר רוק חדש ובועט. היה הרבה יותר טוב משציפיתי - עלילה טובה עם קריצה לבי מוביז, מוזיקה רוק מגניבה לאללה, והרבה שחקנים מוכשרים. היה ממש מעולה.<br />ביום ראשון הלכתי לאירוע חד שנתי בשם &quot;ברודווי על ברודווי&quot;, בו כל מחזות הזמר של ברודווי מציגים שירים בחינם בשדרה. היה מדהים, וצ'ופר נחמד - האירוע כולו נפתח <a class="blog" href="http://www.youtube.com/watch?v=O2n5RO7McAA" target="newWin">בפרסומת ל&quot;ביואיק&quot; </a>בה השתתפו כ-20 מחבריי ללימודים באמדה, מתוכם שלושה ישראלים. כבוד.<br />בערב הלכתי לדירה של שירין, הצלמת של ההד-שוטס שלי, שעשתה מין סמינר קריירה ללקוחות שלה והביאה חברים שלה שעובדים בביזנס. היה מעניין ופוקח עיניים.<br /> <br /> <br /> <br /><hr /> <br /> <br />14.9-20.9:<br />התחלתי פרוייקט חדש - מציאת התמחות. החלטתי שאם כבר יש לי חודשיים בין סוף הלימודים לתחילת ויזת העבודה, שווה לי למצוא התמחות ללא תשלום שבה אוכל לצבור ניסיון ולעשות קשרים בתעשייה.<br />התחלתי עם ראיון לתאטרון ילדים, מהר מאוד הבנתי מהראיון אתם שזה לא מה שאני רוצה, אבל הייתי אדיבה והתנהגתי כראוי. זה היה הקלה כשהם לא חזרו אליי.<br />בנוסף לשליחת קורות חיים להתמחויות גם עשיתי מסע רגלי לא קטן בכל רחבי ברודווי והשארתי קורות חיים בסטייג' דורז בחיפוש אחר עבודה כסדרנית \ מוכרת מרצ'נדייז \ עובדת בר.<br />אודישנים לא היו הרבה השבוע - רק אחד להפקה של גבירתי הנאווה בדרום קרולינה, הבמאי הוא מורה שלי מהביצפר, אבל האודישן לא היה טוב ולא התפלאתי כשלא קיבלתי קולבק.<br />ביום ראשון ניצלתי שוב את הפסטיבל של 20 ב-20, והלכתי לראות את &quot;דה פנטסטיקס&quot; - המחזמר שרץ הכי הרבה זמן באוף-ברודווי. 57 שנים. גם שם השארתי רזומה לעבודה. היה לא רגיל, אך מקסים.<br /> <br />אבל גולת הכותרת של השבוע, ללא ספק, הייתה ארוחת ערב ראש השנה בדירה החדשה של שירה וכרמל.<br />כמעט כל הישראלים של אמדה באו, פלוס חברים לא ישראלים מהביצפר וחברים כן ישראלים לא מהביצפר, ואפילו שלושה מורים מקסימים מהביצפר עם חיבה לישראל הפגינו נוכחות.<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19720587.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /><br />[מימין: דניאל (ממחלקת החינוך בביצפר), עומר, שירה, רן, בילי (מורה למחול מהביצפר), יעל, רוני ויהודה.]<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19720588.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /><br />[שני האורחים המקסימים שלי - דניס ואיוון.]<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19724467.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /><br />[חברים יקרים.]<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19724470.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /><br />[שתי שואו גירלז ומורה אחד.]<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19720592.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /><br />[אני, כרמל, בילי ורוני.]<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19720593.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /><br />[סטיבן (פסנתרן מהביצפר), שירה ונתי - משתטה כהרגלו.]<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19724468.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /><br />[אהבת חיי.]<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19720595.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /><br />[רבי יהודה והעוזרות.]<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19720596.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /><br />[התמונה הקבוצתית הכי יפה בעולם.]<br /> <br /> <br /> <br /><hr /> <br /> <br /> <br />21.9-27.9:<br />מספר ראיונות עבודה - אחד לרוי אריאס דאנס סטודיוז, לתוכנית מתלמדים שלהם שתמורת עבודה מקבלים שיעורי ריקוד, אני עובדת שם מאז, עוד ראיון להתמחות בסוכנות שחקנים שלא קיבלת וזה בסדר, וראיון לסנאפל ת'יאטר, איפה שראיתי את &quot;דה פנטסטיקס&quot;, וקיבלתי את העבודה ואני עובדת שם כסדרנית מאז.<br />ביום רביעי פגשתי, במקרה לגמרי, חברה שלמדה כמה שכבות מעליי בתלמה בשם עמית. היא ביקרה עם החבר שלה אז ישבנו כולנו לצהריים באפלבי'ז והיה נחמד טו קאץ' אפ עם חברה מהעבר.<br />אח&quot;כ הלכתי לברנס אנד נובלס, לקונצרט קטן של אלן קאמינג שהשיק את דיסק הסולו שלו (שירי מההופעה שראיתי בזמן בלינקולן סנטר) באותו היום. היה נפלא כמו שרק אלן מסוגל לספק.<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19732101.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /><br /> <br /> <br />ביום ראשון הלכתי לאירוע חד-שנתי נפלא - שוק הפשפשים של ברודווי, בו מוכרים כל מיני פיצ'פקעס מהעולם הנפלא של ברודווי. הלכתי לשם עם עוד פגז מהעבר - סנופי, האקס שלי מכיתה ט', שבא לבקר את אחיו שגר בג'רזי. השוק היה נהדר, ואח&quot;כ ישבנו לצהריים בטי ג'י איי פריידיי'ז, והיה טוב לבלות עם סנופי אחרי מלא זמן שלא התראינו. שום משקעים, שום כאבים, רק שני אנשים עם הרבה במשותף. הרבה מים זרמו בנהר מאז, וטוב לדעת שזה בסדר.<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19732104.jpg" border="0" style="width: 604px; height: 453px" alt="" /><br />[וואנס מיסיס לאבט, אולוויז מיסיס לאבט.]<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19732105.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 399px" alt="" /><br />[אני ופרס הטוני הראשון שלי. חה חה.]<br /> <br /> <br /> <br /><hr /> <br /> <br /> <br />28.9-4.10:<br />ביום שלישי התפנקתי והלכתי לספרייה לראות את הריבייבל של &quot;ניין&quot;. אנטוני בנדרס, ג'יין קרקובסקי, צ'יטה ריברה, לורה בנאנטי ושות'. נפלא, נפלא נפלא.<br />ביום רביעי התחיל רשמית השואוקייס המוזיקלי, שנמשך עד ראשון, הצגה אחת ביום.<br />חוץ מהסולו שלי ושיר הפתיחה ושיר הסיום, השתתפתי בלא מעט נאמרים בהם שרתי ורקדתי והשתוללתי.<br />רוב הזמן ידעתי שנתתי את המיטב שלי והיה מוצלח. סך הכל היינו אחד המופעים המוצלחים שאמדה אי פעם ראתה, והיה כיף ומספק.<br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19765469.jpg" border="0" style="width: 604px; height: 453px" alt="" /><br />[בנות אוקלהומה - נדג'ה, איילין, אני ואנה.]<br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19732113.gif" border="0" style="width: 604px; height: 453px" alt="" /><br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19734377.jpg" border="0" style="width: 453px; height: 604px" alt="" /><br />[מגלה שהחזייה של אלישה משמשת כיפה נהדרת]<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19732115.jpg" border="0" style="width: 453px; height: 604px" alt="" /><br />[משוות גדלים. היא ניצחה, תאמינו או לא.]<br /> <br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19734372.jpg" border="0" style="width: 604px; height: 470px" alt="" /><br />[בנות הכיתה, הכוריאוגרף קית' והפסנתרן מאט.]<br /> <br />ביום שישי בערב אבא ואורון נחתו. גיא גם הוא הגיע. גיא התארח אצלי ליומיים בעוד אבא ואורון התארחו במעונות.<br />בשבת בבוקר התייצבו כולנו בכנסייה הקרובה לבית הספר לטקס הסיום הרשמי.<br />[שבת בבוקר. של סוכות. בכנסייה. שיבורכו...]<br />כולם היו לבושים מאוד יפה, אפילו אני התהדרתי בשמלה שערורייתית של בטסי ג'ונסון, נראיתי כמו נסיכה של דיסני או משהו...<br />תחילה נאום של שחקנית מהתחום, אישה מבוגרת בשם פולי הולידיי שרגשה ואמרה דברים חכמים בהתחלה, ואז הרסה את הכל כשהטיפה לנו לא לשתות, לעשן, לעשות סקס או לעשות סקס לא מוגן... די מביך כשאבא שלך יושב ליד החבר שלך. אורון וגיא, כמובן, היו מצחיקים והשתטו כל הטקס בצילומים מטורפים של עצמם בעיקר. אז עלינו אחד אחד לבמה, לקבל תעודה, וסוף טקס.<br />חזרנו לבצפר למין קבלת פנים, ומשם להצגה נוספת, שאחרינו ישבנו לארוחת ערב טובה במסעדה איטלקית שכונתית.<br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19732116.jpg" border="0" style="width: 604px; height: 453px" alt="" /><br />[אורון ואני בקבלת הפנים]<br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19734373.jpg" border="0" style="width: 604px; height: 528px" alt="" /><br />[הכיתה שלי, בטקס. עושים כוכבי ים.]<br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19734374.jpg" border="0" style="width: 604px; height: 453px" alt="" /><br />[שוב הכיתה שלי. מעשנים. בדיחה פרטית שכזו...]<br /> <br />עוד הופעה אחת בשבת, עוד אחת בראשון, וזהו.<br />רשמית נגמר זמני באמדה, ויאללה, אל העולם האמיתי.<br /> <br />עבר מאז חודש וחצי של &quot;עולם אמיתי&quot;... עדכון נוסף יבוא בהמשך.<br />אלה שסקרנים ורוצים לקרוא כבר עכשיו עדכון קטן, מוזמנים לקרוא את <a class="blog" href="http://www.facebook.com/note.php?saved&amp;&amp;suggest&amp;note_id=199716946659" target="newWin">זה</a>. וסליחה על האנגלית.<br /> <br /> <br />אוהבת.<br />ואכתוב שוב בקרוב.<br />סתיו.<br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19765470.jpg" border="0" style="width: 453px; height: 604px" alt="" /> [יוני 2008 לעומת אוקטובר 2009. פחות משנה וחצי, והשינוי הוא מדהים. מבפנים ומבחוץ, אני אדם אחר.<br />גדלתי. התבגרתי. הבשלתי. השתפרתי.<br />הייתי רוצה לקוות שהחכמתי.] http://stav-meishar.livejournal.com/14079.html cheerful public 0 http://stav-meishar.livejournal.com/13646.html Fri, 13 Nov 2009 05:33:45 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/13646.html מיני פוסט, שרציתי לעשות מזמן, על הקעקוע שלי. <br />יש לי שני קעקועים כרגע. לשניהם יש את המשמעות הברורה שלהם - הדוויג היא האהבה שלי למחזמר (והסרט הזה) בפרט, ולמחזות זמר בכלל, אדי הוא האהבה שלי ל&quot;מספריים של אדוארד&quot; בפרט, ולסרטי טים ברטון בכלל. <br />אבל לשני הקעקועים שלי גם יש משמעויות מעבר לזה, המשמעויות האישיות שהם נושאים עבורי. <br />את המשמעות של הדוויג פירטתי פה, כדלקמן: <br /><em>פתאום נזכרתי בקטע מ&quot;יומנה של ברידג'ט ג'ונס&quot;, קטע שבו היא ממש מתעצבנת מפרפטואה שכל הזמן מדברת על הבית בשווי החצי מיליון פאונד שהיא קונה עם החבר שלה, ומנסה להרגיע את עצמה.</em> <br /><em>&quot;אבל מה אכפת לי, היא מפסידה הזדמנות לחוות אושר. כבר הוכח בסקרים שאושר לא מגיע מאהבה, מעושר או מכוח, אלא מהחיפוש אחר אתגרים והגשמתם: ומהי דיאטה אם לא זה בדיוק?&quot;</em> <br /><em>את הקטע של הדיאטה נעזוב. נעזוב גם את זה שעמוק בתוכה, ברידג'ט לא באמת מאמינה במה שהיא אומרת ומודעת לכך שהיא ממציאה תירוצים כדי לא להרגיש רע עם זה שהיא לא מצליחה למצוא אהבה או עושר או כוח.</em> <br /><em>אני לא בדיאטה. אני גם לא מקנאה באישה שמנה עם חבר פלצן.</em> <br /><em>אבל אני חושבת שהקטע הזה מאוד מאוד נכון.</em> <br /><em>אושר נובע גם מאהבה ומעושר, ואולי גם מכוח, אבל הוא בעיקר נובע מהחיפוש אחר אתגרים והגשמתם.</em> <br /><em>[ומבלי שידעתי - קעקעתי זאת על גופי.</em> <br /><em>חשבתי שקעקעתי פסימיות - קעקוע שיזכיר לי שלעולם לא אמצא שלווה, שתמיד אהיה בחיפוש - ופתאום מתברר שקעקעתי אופטימיות, שקעקעתי תזכורת לנוסחא לאושר.]</em> <br /><br />ורציתי לפרט גם את המשמעות של אדי. <br />כדי שאם אי פעם אשכח, אוכל לחזור לפה ולהיזכר. <br /><br />אז הנה. <br /><br />&quot;אדוארד ידי מספריים&quot; הוא אחד הסרטים האהובים עליי ביותר בעולם. זה כולכם יודעים. <br />הוא גורם לי לבכות כל פעם מחדש, וכל פעם באותה השנייה: <span lang="HE" style="font-family: Arial">זו סצנה לקראת סוף הסרט, הסצנה שבה קים מתוודה על אהבתה לאדוארד. המצלמה התמקדה בה לוחשת באוזנו </span><span dir="ltr" style="font-family: Arial">&quot;I love you&quot;</span><span lang="HE" style="font-family: Arial">, חיתוך מהיר לפניו של אדוארד, ואנו רואים אותו מקבל את הבשורה בשקט, ועוצם לרגע את עיניו. בשנייה אחת של עצימת עיניים כל ים הרגשות שמציף את אדוארד מציף גם אותי. כל-כך קטן, כל-כך משמעותי.</span> <br /><span lang="HE" style="font-family: Arial">אז מעבר לזה שהקעקוע הוא מחווה לקולנוען האהוב עליי ולסרט שאני מאוד אוהבת, הדימוי עצמו של יד מספריים הוא דימוי שאני מתחברת אליו מאוד.</span> <br /><span lang="HE" style="font-family: Arial">בייחוד בימים אלה, כשאני גרה בניו יורק.</span> <br /><span lang="HE" style="font-family: Arial">כשנשאל מאיפה בא הדימוי של המספריים, טים אמר:</span> <br /><span lang="HE" style="font-family: Arial">&quot;<span lang="HE" dir="rtl" style="font-size: 11pt; font-family: Arial; mso-fareast-font-family: &#39;Times New Roman&#39;; mso-ansi-language: EN-US; mso-fareast-language: EN-US; mso-bidi-language: HE"><font size="2">זה התחיל כשהייתי נער. הייתי הולך לבדי למועדונים ולא יכולתי לדבר. השורשים שלו נמצאים בדיכאון, בזה שיש בפנים הרבה רגשות חזקים, והתחושה המטרידה של חוסר יכולת להוציא אותם החוצה מול מישהו. מאין הדימוי של המספריים הגיע? מויזואליות של סיפור אגדה והגדלה פיזית של הרצון לגעת במישהו ולא להיות מסוגל לכך. [המספריים היו] אלמנט צדדי על הרס ויצירה, הרעיון של שני צדדים של הכל, משהו שהוא טוב ויכול להיות גם רע. זרקתי את כל אלה אל תוך המיקס&quot;.</font></span></span> <br /><br /><span lang="HE" style="font-family: Arial"><span lang="HE" dir="rtl" style="font-size: 11pt; font-family: Arial; mso-fareast-font-family: &#39;Times New Roman&#39;; mso-ansi-language: EN-US; mso-fareast-language: EN-US; mso-bidi-language: HE"><font size="2">זו אני.</font></span></span> <br /><span lang="HE" style="font-family: Arial"><span lang="HE" dir="rtl" style="font-size: 11pt; font-family: Arial; mso-fareast-font-family: &#39;Times New Roman&#39;; mso-ansi-language: EN-US; mso-fareast-language: EN-US; mso-bidi-language: HE"><font size="2">היד מספריים הזו זו אני.</font></span></span> <br /><span lang="HE" style="font-family: Arial"><span lang="HE" dir="rtl" style="font-size: 11pt; font-family: Arial; mso-fareast-font-family: &#39;Times New Roman&#39;; mso-ansi-language: EN-US; mso-fareast-language: EN-US; mso-bidi-language: HE"><font size="2">הרצון לגעת, פיזית ונפשית, להושיט יד ולמצוא חיבור עם מישהו אחר, אבל במקום זה לפגוע, כל פעם ופעם מחדש, לא בכוונה אלא כי זה כך ואי אפשר לשנות את זה או לשלוט בזה.</font></span></span> <br /><span lang="HE" style="font-family: Arial"><span lang="HE" dir="rtl" style="font-size: 11pt; font-family: Arial; mso-fareast-font-family: &#39;Times New Roman&#39;; mso-ansi-language: EN-US; mso-fareast-language: EN-US; mso-bidi-language: HE"><font size="2">אבל, וזה אבל גדול - הקוצים שלי, החדות, חוסר הטקט, הדברים שפוגעים במי שאני אוהבת, הם גם הדברים שעושים אותי מי שאני ושמשמשים אותי ביצירה שלי. על אפם, ואולי בגללם, אני יוצרת דברים מופלאים על הבמה. אני מופשטת עירומה ומביאה קסם.</font></span></span> <br /><span lang="HE" style="font-family: Arial"><span lang="HE" dir="rtl" style="font-size: 11pt; font-family: Arial; mso-fareast-font-family: &#39;Times New Roman&#39;; mso-ansi-language: EN-US; mso-fareast-language: EN-US; mso-bidi-language: HE"><font size="2">אז כמו שטים אמר - זה השילוב הזה של הרס ויצירה, שני צדדים של הכל, משהו שהוא טוב ורע ויפה ומכוער וכל זה ביחד במיקס.</font></span></span> <br /><br /><span lang="HE" style="font-family: Arial"><span lang="HE" dir="rtl" style="font-size: 11pt; font-family: Arial; mso-fareast-font-family: &#39;Times New Roman&#39;; mso-ansi-language: EN-US; mso-fareast-language: EN-US; mso-bidi-language: HE"><font size="2">זה הקעקוע השני שלי, בנוסף להדוויג, ושניהם מייצגים היטב את הדואליות הזו שבי -</font></span></span> <br /><span lang="HE" style="font-family: Arial"><span lang="HE" dir="rtl" style="font-size: 11pt; font-family: Arial; mso-fareast-font-family: &#39;Times New Roman&#39;; mso-ansi-language: EN-US; mso-fareast-language: EN-US; mso-bidi-language: HE"><font size="2">הקטע הזה, שאף פעם לא להיות מרוצה מכלום, ותמיד לשאוף לעוד, זה רע שאני אף פעם לא מסוגלת לנוח וליהנות ולהיות שמחה בחלקי, אבל זה טוב כי מהחיפוש אחר אתגרים ומהתהליך של הגשתם אני שואבת סיפוק והנאה ושמחה.</font></span></span> <br /><span lang="HE" style="font-family: Arial"><span lang="HE" dir="rtl" style="font-size: 11pt; font-family: Arial; mso-fareast-font-family: &#39;Times New Roman&#39;; mso-ansi-language: EN-US; mso-fareast-language: EN-US; mso-bidi-language: HE"><font size="2">הקטע הזה, שמשהו בי, עמוק בפנים, רקוב מן השורש, ופוגע באהובים עליי, בלי כוונה, לא רק הפה הגדול אלא משהו הרסני בתוכי, אבל כל ההרס הזה שבפנים מתעלה מעל עצמו ויוצר משהו חדש ויפה ונפלא, דרכו אני נותנת מתנה למי ששם לצפות ולהקשיב, כל הטראומות והפצעים והכאבים מוציאים ממני משהו מזוכך וטהור ונוגע.</font></span></span> <br /><span lang="HE" style="font-family: Arial"><span lang="HE" dir="rtl" style="font-size: 11pt; font-family: Arial; mso-fareast-font-family: &#39;Times New Roman&#39;; mso-ansi-language: EN-US; mso-fareast-language: EN-US; mso-bidi-language: HE"><font size="2">זו אני.</font></span></span> <br /><span lang="HE" style="font-family: Arial"><span lang="HE" dir="rtl" style="font-size: 11pt; font-family: Arial; mso-fareast-font-family: &#39;Times New Roman&#39;; mso-ansi-language: EN-US; mso-fareast-language: EN-US; mso-bidi-language: HE"><font size="2">כל-כך פגומה, וכל-כך שלמה.</font></span></span> <br /><br /><span lang="HE" style="font-family: Arial"><span lang="HE" dir="rtl" style="font-size: 11pt; font-family: Arial; mso-fareast-font-family: &#39;Times New Roman&#39;; mso-ansi-language: EN-US; mso-fareast-language: EN-US; mso-bidi-language: HE"><font size="2">זה למה יש לי הדוויג.</font></span></span> <br /><span lang="HE" style="font-family: Arial"><span lang="HE" dir="rtl" style="font-size: 11pt; font-family: Arial; mso-fareast-font-family: &#39;Times New Roman&#39;; mso-ansi-language: EN-US; mso-fareast-language: EN-US; mso-bidi-language: HE"><font size="2">ואדי.</font></span></span> <br /><span lang="HE" style="font-family: Arial"><span lang="HE" dir="rtl" style="font-size: 11pt; font-family: Arial; mso-fareast-font-family: &#39;Times New Roman&#39;; mso-ansi-language: EN-US; mso-fareast-language: EN-US; mso-bidi-language: HE"><font size="2">וזה למה אף פעם לא אתחרט שעשיתי אותם.</font></span></span> <br /><br /><span lang="HE" style="font-family: Arial"><span lang="HE" dir="rtl" style="font-size: 11pt; font-family: Arial; mso-fareast-font-family: &#39;Times New Roman&#39;; mso-ansi-language: EN-US; mso-fareast-language: EN-US; mso-bidi-language: HE"><p><br /><img alt="" border="0" style="width: 425px; height: 569px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19727536.jpg" /> <br />[הדוויג, ספטמבר 2004.] <br /><br /><img alt="" border="0" style="width: 389px; height: 531px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19727537.jpg" /></p>[ אדוארד, יוני 2009.] <br /></span></span> http://stav-meishar.livejournal.com/13646.html public 1 http://stav-meishar.livejournal.com/13417.html Mon, 02 Nov 2009 02:40:56 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/13417.html <br /><p>הייתי אתמול במצעד של האלווין בווילג'.<br />חוויה מוזרה.<br />הלכתי עם נוי וניר, שני הישראלים החדשים בביצפר שממלאים את חיי בשמחה לאחרונה.<br />האורות בשדרה השישית היו צהבהבים ועכורים, והיה גשום ושלל שלוליות החזירו את האורות והכפילו אותם שוב ושוב.<br />והיה צפוף, והרבה תחפושות מפחידות כמובן, וריח של גשם ואוכל זול ורעש של מכוניות ושל מוזיקת דיסקוטקים.<br />ולא הייתי שיכורה בכלל, ועם זאת משהו הרגיש מוזר, מסוחרר, הזוי.<br />לא יודעת איך להסביר.<br />האלווין בווילג' זה לא פורים בתלמה ילין, ומשהו היה אפל מדי, מטריד מדי, לא נעים כמעט.<br />זה לא התחפושות המפחידות, או הדם המזויף, או ניבי ערפדים, או פרצופים מפלצתיים.<br />זה משהו באוויר, משהו מוזר, גם לא התאורה או המוזיקה, משהו בלתי נתפס ובלתי מוגדר שהפך את הכל למין הזייה, כמו טריפ רע, לא מספיק מגעיל כדי לדחות אותך הביתה, אבל לא מספיק מזמין כדי שתרגיש בבית.<br />וצעדנו ברחובות הווילג', ובאזור סיינט מרקס - שזה הקאמדן טאון של ניו יורק - שזה בעצם בירת הפריקים גם ביום יום - והכל נראה כמו חלום רע.<br />והיה נעים, להיות עם החברים שלי שאני כל-כך אוהבת, אבל זה היה כמו קרוסלה שהסתובבה קצת מהר מדי, והאורות מתערבבים ועושים לך את התחושה הזו שיש בגרון, שנייה לפני שמקיאים.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><hr /><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>אני סדרנית במחזמר &quot;דה פנטסטיקס&quot; בימים האלה, המחזמר שרץ הכי הרבה שנים באוף-ברודווי.<br />והסצנה האהובה עליי היא כשאל גאיו (הגיבור המסתורי והסקסי) לוקח את לואיזה (הנערונת התמימה והיפה שצעירה ממנו בלא מעט שנים) לסיבוב סביב העולם, להראות לה את כל פלאיו, ומסתיר ממנה את כל הכאב והסבל בעזרת מסכה.<br />זו סצנה נהדרת, צבעונית ועשירה, מוזיקת וואלס מטורפת והכל מסתובב כמו קרוסלה שיצאה מכלל שליטה.</p><p>&nbsp;</p><p>El Gaio:</p><p>Round and round,<br />Till the break of day.<br />Candles glow,<br />Fiddles play.<br />Why not be wild if we feel that way?<br />Reckless and terribly gay!<br /><br />Round and round,<br />'Neath a magic spell.<br />Velvet gown,<br />Pink lapel.<br />Life is a colorful carousel.<br />Reckless and terribly gay!<br />&nbsp;</p><p>Luisa:<br />I'm ready anytime.<br />If you'll take me, I'm<br />Ready to go!<br /><br />So show the way to me.<br />I will try to be<br />Ready to go!</p><p><br />&nbsp;</p><p>El Gaio:<br />We'll just dance!<br />We'll kick up our heels to music and dance!<br />Until my head reels with music.<br />Just like a lovely real romance.</p><p>All we'll do is just <br />All we'll do is just <br />All we'll do is just...<br />Dance!<br />&nbsp;</p><p><br />ואני יושבת בקהל, כל הצגה והצגה - לא מפספסת את הסצנה האהובה עליי - ושרה בלב עם לואיזה, ומפנטזת על היום שבו יהיה לי כרטיס אקוויטי ואוכל לגלם אותה.<br />הוא מבוגר ממנה, ונאה, ומסוכן, והוא מבטיח לה הכל ובונה ארמונות באוויר, והיא בשמלה לבנה מתעייפת ורוצה הביתה אבל איך אפשר להגיד לא לגבר מבוגר בלי להיראוות ילדונת, והם מתסחררים עוד ועוד ועוד...<br />ואני בקהל שרה בלב: &quot;I'm ready anytime, If you'll take me I'm READY TO GO!&quot;<br />ונזכרת בדידות מהי.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><hr /><p>&nbsp;</p><p><br />אני ממשיכה למצוא הגדרות חדשות לבדידות.<br />הן מערבות צבעים, וקולות, וריחות.<br />&quot;הבדידות של כמיהה למה שאין&quot;: ריח של אולם תאטרון נקי, צבעי אדום וזהב ולבן, מוזיקה וואלס מטורפת - &quot;אם תיקח אותי, אני מוכנה ללכת!&quot;<br />&quot;הבדידות של להיות לבד עם חברים&quot;: ריח אלכוהול, טעם של ליפסטיק אדום אדום, צבעי אפור של עיר זרה.</p><p>אחרי המצעד ישבנו בדאלאס ברביקיו.<br />שתיתי שתי כוסות של הקוקטייל האהוב עליי - בלו הוואי, מין שילוב של קוקוס ואננס ולא ברור מה עוד, ולא השתכרתי מספיק בשביל לשמוח, אבל היה שמח בכל זאת, כי אני אוהבת את החברים שלי.<br />ועם זאת עדיין תוהה מה מוזר יותר - להיות לבד בחדר שלי עם לפטופ ומצעי סאטן מזהב, או להיות לבד עם חברים שאוהבים אבל הראש שלך נמצא השד יודע איפה.<br />לאט לאט. פרה פרה.<br />החיים יקבלו מסלול חדש וינועו אל עבר משהו טוב.</p> http://stav-meishar.livejournal.com/13417.html quixotic public 1 http://stav-meishar.livejournal.com/13255.html Sun, 18 Oct 2009 23:12:48 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/13255.html <p>שלושה פוסטים - יולי, ספטמבר ואוקטובר - שלא הספקתי לסיים. מגובבים פה בצורתם המקורית ללא עריכה.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><hr /><p>&nbsp;</p><p>&quot;תקופת מעבר&quot; - 19 ביולי.</p><p>&nbsp;</p><p>אזור מאי, יריד צלמי ההד-שוטס בביצפר.</p><p>פאנל של מורי בית הספר, נותנים לנו עצות איך לבחור צלם, איך לבחור תמונה וכו'.</p><p>כל אחד ואחד מהמורים מדגיש כמה עלינו להיות מודעים לטייפ-קאסט שלנו - &quot;אל תנסו להיות מה שאתם לא&quot;, הם שבים ומדגישים, &quot;תהיו מודעים לאיך אתם נראים, איך אנשים תופסים אתכם, איזה תפקידים יתאימו לכם. תדעו מי אתם ואיך תעבדו.&quot;</p><p>ורק מורה אחד, שכל הזמן שתק, קם פתאום והתפרץ, ספק בכעס ספק בשעשוע:</p><p>&quot;עמיתיי היקרים, צר לי לחלוק עליכם, אבל אנחנו מדברים פה אל חבורה של ילדים בני 18. אתם באמת חושבים שהם יודעים מי הם? לי בגיל 18 לא היה מושג מי אני, ואני בטוח שגם לכם לא היה, בדיוק כמו שאני בטוח שלהם אין שמץ של מושג עכשיו. הם בני 18! תנו להם עוד זמן לגלות מי הם!&quot;</p><p>ולבי התרחב, וחיוך עלה על פניי, ורציתי לקום ולחבק אותו.</p><p>אני כבר לא בת 18. אני בת 21, וגם בארץ ובטח ובטח שבאמריקה זה הבדל עצום.</p><p>אבל גם בגיל 21 מותר להיות עוד קצת ילד. מותר להיות הססן. מותר לגלות, ולחקור, ולתהות, ולטעות.</p><p>גם בגיל 21 זה בסדר לא לדעת מי אתה.</p><p>ולהתרגש מהמחשבה על מה עוד תגלה.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>אני עוברת תקופה מוזרה עכשיו. תקופת מעבר.</p><p>יש ימים אני הולכת ברחוב הניו יורקי, קיץ וחם, ויש לי שמלת קיץ יפה ואני יפה והעיר יפה והחיים יפים ומשהו בי מתרחב ונפתח ומתמתח ונושם.</p><p>ויש ימים שאני חוזרת הביתה אחרי יום שלם בביצפר, עם אנשים שאני אוהבת יותר או פחות, והחיים שלי נראים ריקים פתאום ומשתרעים מולי שוממים עד האופק.</p><p>יש ימים שאני רוצה לצאת, לקרוע את העיר, ללכת לרקוד ולשתות עם חברות ולהכיר בחור חמוד שיפלרטט אתי וילחש לי באוזן שאני יפה.</p><p>ויש ימים שאני בסדר גמור להיות בבית עם ספר או סיטקום, ולנשנש אמ-נ-אמ'ז ולדבר מילות אהבה עם גיאצ'ו בטלפון.</p><p>אין הרבה דברים שאני בטוחה בהם, אבל אחד הדברים שאני בטוחה בהם הוא שאני אדם דואלי. דואלי זה אפילו לא המילה, כי דואלי זה מהמילה דו, שזה שניים, ואני לא רק שניים, אני אלפים, כל יום אני מישהו אחר, כל שעה אני משהו אחר, אני עוד לא יודעת מי אני, לא באמת, ולפעמים אני חושבת שאולי אני בעצם כן יודעת -&nbsp;שאולי זה מה שאני, מלא אנשים בגוף אחד, וזה מה שתמיד יהיה. לפעמים אני חושבת שאין טעם לחכות עד ש&quot;אדע מי אני&quot; ואתפשר על להיות אחד מהאנשים האלה, לא, אני בעצם כל האנשים האלה, הם רק משחקים בהורדות ידיים כל הזמן וכל פעם ידו של אחר היא על העליונה.</p><p>&nbsp;</p><p>ולפעמים אני שלמה עם זה, ואוהבת את עצמי ככה.</p><p>ולפעמים אני מלקה עצמי על זה, ורוצה להיות מסוגלת להיות רק דבר אחד, רק אישה אחת, עדיף זו עם התכונות היותר מיינסטרימיות שיודעת להיות בת זוג טובה וחברה טובה ובכלל, אדם טוב, בלי לפגוע באחרים כל הזמן.</p><p>ולפעמים אני תוהה - אם אכן אהיה פעם האישה הזו (התחלתי לקרוא לה &quot;אשת הפרברים&quot; מאז שסיימתי לקרוא את &quot;חלון פנורמי&quot; של ריצר'ד ייטס), האם אהיה מאושרת? האם יהיה לי טוב ככה, או האם ארצה את כולם על חשבון לרצות את עצמי?</p><p>גיא קורא לי אנוכית. והוא צודק, אני משערת, בעיניי העולם כולו ואמות המוסר שלו הדברים שאני עושה הם אנוכיים.</p><p>אבל איני יכולה שלא לתהות - אם הבחירה היא בין לרצות את כולם, להיות מי שכולם רוצים שאהיה, לבין לרצות את עצמי ולהיות מי שאני רוצה להיות, אם זוהי הבחירה אז מהי הבחירה הנכונה?</p><p>התשובה האידאלית, אני משערת, היא שלא אופציה א' ולא אופציה ב', אלא מין שילוב, מאוזן פחות או יותר, בין השניים. גם לרצות את עצמך, וגם לנסות לרצות כמה שיותר אנשים בו זמנית. אבל זה אפשרי בכלל, לרקוד על שתי החתונות האלה?</p><p>והערת שוליים, כששוקלים את הבחירה הזאת, היא שבעצם מה זה &quot;לרצות את עצמי&quot;? מה זה &quot;להיות מי שאני רוצה להיות&quot;?</p><p>איך אפשר לעשות את זה, אם אני עדיין לא בטוחה מה המושגים האלה אומרים?</p><p>&nbsp;</p><p>אבל אז זה נהיה כמו בייגלה, סתם מתפתל בתוך עצמו שוב ושוב בסבך לא פתור.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><hr /><p>&nbsp;</p><p>&quot;ללא כותרת&quot; - 13 בספטמבר.</p><p>&nbsp;</p><p>אז. הרבה זמן לא כתבתי, אני יודעת. יהיו פוסטים של עדכונים אמיתיים - כרוניקה של מה אני עושה וכיוצא בזה. אבל עוד לא.</p><p>זה פוסט של רגעים קטנים. זה פוסט של התגלות ותובנות וקצת מבט פנימי.</p><p>רגעים קטנים: לשבת במיטה ולקרוא ספר לאור המנורה עם רופוס ויינרייט ברקע, והגשם דופק קלות בחלון. לשבת לבראנץ' במורנינגסייד הייטס, מול המסעדה של סיינפלד, ולאכול אומלט עם גבינת עיזים ובצל מטוגן בעודי גומעת ספר בעברית. לפנק את עצמי אחרי כל אודישן - בארוחה טובה או בסרט. דאבל פיצ'ר - שזה אומר לשלם על סרט אחד אבל להיכנס בגנבה לסרט נוסף מיד אחרי. לבד, אז מה? כל רגע עם אייון. מטיילים בווסט וילג'. אוכלים צהריים עד להתפוצץ. מצטלמים מחוץ לדירה של קארי מסקס והעיר הגדולה. לשמוע מוזיקת ג'אז בוקעת מאחת הדירות בשכונה שלי, בחלון צמח כלשהו שפורח בפריחה ורודה נדיבה. ללכת במורד שדרה כלשהי בשמלה קיצית יפה ועקבים. לשמוע את הכושים בשכונה מגיבים משהו על כמה אני יפה כשאני יוצאת מהבניין.</p><p>יש עוד מלא, אני רק לא זוכרת.</p><p>גיא הסב את תשומת לבי היום לעובדה שאני &quot;יציבה&quot;, כהגדרתו, כבר משהו כמו חודשיים. הוא קורא לזה יציבה, אני קוראת לזה שמחה. אני חושבת שאני מתחילה לאהוב את התואר &quot;שמחה&quot; יותר מאת התואר &quot;מאושרת&quot;. אושר, מעצם טבעו, הוא זמני. הוא טהור מדי, מזוקק מדי, גדול מכדי להימשך הרבה. כל דבר כל-כך טוב חייב להיקטע באיבו. שמחה, לעומת האושר, היא פחות יומרנית. היא לא לגעת בכוכבים או לרקוד במעגלים, היא רגעים קטנים שאיזו חתיכת פאזל נפלה למקום והעולם סביבך נראה הגיוני יותר פתאום.</p><p>אני חושבת שאנסה לשאוף, מעתה, להיות יותר &quot;שמחה&quot; ולהתרחק קצת מהמושג &quot;מאושרת&quot;.</p><p>וזה בסדר.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><hr /><p>&nbsp;</p><p>&quot;תמונת מצב, אוקטובר 2009&quot; - 13 באוקטובר</p><p>&nbsp;</p><p>אני רשמית בוגרת של אמדה. סיימתי ביום ראשון לפני שבוע וקצת.</p><p>אבא ואורון היו פה, נשארו לעוד שבוע, ועזבו שלשום.</p><p>&nbsp;</p><p>ופתאום הכל שקט.</p><p>אין כיתות או חזרות ללכת אליהן.</p><p>אין שיעורי בית לעשות או דדליינים להספיק.</p><p>אין מסגרת, אין משענת, אין תמיכה.</p><p>&nbsp;</p><p>כל מה שיש זה ילדה-אישה, בת 21, קטנטונת בעיר גדולה עם חלומות עוד יותר גדולים.</p><p>ומזג אוויר שמתקדם לכיוון החורף.</p><p>ומיטה כפולה שבה אפשר לישון באלכסון.</p><p>ושאלות. אינספור שאלות שרודפות אחת אחרי השנייה. ויותר מכולן:</p><p>&quot;מה עכשיו?&quot;</p><p>&nbsp;</p><p>אני גרה בעיר שבה אינספור שחקנים.</p><p>רובם, כרגע, ממלצרים. או משהו בסגנון.</p><p>וכששואלים אותי - &quot;את שחקנית\זמרת\רקדנית?&quot; (הקיפו בעיגול את התשובה הרצויה), זה מרגיש יומרני נורא לענות &quot;כן.&quot;</p><p>יש כל-כך הרבה &quot;שחקנים\זמרים\רקדנים&quot;, ואף אחד מהם לא באמת מתפרנס מזה, אז איזה מין חוצפה זה היא לכלול את עצמי בהגדרות האלה.</p><p>&nbsp;</p><p>ואין לי מה להשתגע, בעצם.</p><p>יש לי שני פרויקטים בקרוב - <a class="blog" href="http://isramerica.com/" target="newWin">ישראמריקה</a> <a class="blog" href="http://www.folksbiene.org/family_shows.html" target="newWin">והצגת ילדים בתאטרון הידייש</a> - אשר ישמרו אתי עסוקה עד אמצע דצמבר, כששנת העבודה שלי מתחילה באופן רשמי. וזה הספק לא רע בהתחשב בזה שהרגע סיימתי ביצפר.</p><p>ואני אמצא במה למלא את הזמן שלי.</p><p>&nbsp;</p><p>אבל החשש מכרסם כל הזמן. שהעמסתי יותר מדי על הצלחת, שהתיימרתי יותר מדי, מי אני שבכלל אצליח פה.</p><p>ולהסתכל קדימה אל האופק, כשהעתיד כל-כך רעוע כרגע, זה מפחיד נורא.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><hr /><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>שלושה פוסטים - יולי, ספטמבר ואוקטובר - שלא הספקתי לסיים. מגובבים פה בצורתם המקורית ללא עריכה.</p><p>פיסות של מחשבות משלושה רגעים שונים לחלוטין, כמעט כמו שלוש סתיויות שונות.</p><p>את אף אחד מהם לא סיימתי. הייתי חייבת ללכת לאנשהו, ואמרתי שאסיים אח&quot;כ, ולא יצא.</p><p>ועכשיו כבר אי אפשר לסיים אותם, כי הם נכתבו ברגע נורא ספציפי עם קו מחשבה נורא ספציפי שהיה ועבר.</p><p>אבל לא רציתי לוותר עליהם, הם חשובים.</p><p>הם ממחישים במקצת את רכבת ההרים שאני עוברת רגשית בימים אלה.</p><p>הם כולם - אני.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>קצת סיכום, אם אפשר בכלל.</p><p>אני מרגישה קצת מכל השלושה כרגע. קצת שמחה, קצת מפוחדת, מנסה למצוא בעצמי את הדרייב שהוא כל-כך אני מאז ומתמיד ולהשתמש בו כדי לדחוף עצמי קדימה. בעיקר מנסה לעבוד על ה&quot;מולטי-דואליות&quot;, אם אפשר לקרוא לה ככה, כך שיהיה יותר &quot;סתיו שמחה&quot; אין דה האוס מאשר &quot;סתיו חוששת&quot; או &quot;סתיו מדוכאת&quot; או &quot;סתיו בודדה&quot;.</p><p>רוב הזמן זה עובד.</p><p>ואתם יודעים מה?</p><p>לא בקטע תבוסתני או משהו, חס וחלילה, להיפך - בקטע אופטימי ועם חיוך קטן בקצות השפתיים:</p><p>אולי בעצם &quot;רוב הזמן&quot; זה אחלה. אולי לשאוף להיות &quot;סתיו שמחה&quot; כל הזמן זה קצת מוגזם. באמת לא בקטע תבוסתני, להיפך, באופן בוגר כמו שלא הייתי מצפה מעצמי.</p><p>נדמה לי שלהיות שמחה רוב הזמן זה לא רע בכלל, לא?</p><p>וזו כבר מחשבה משמחת.<br />&nbsp;</p><a href="http://pics.livejournal.com/stav_meishar/pic/00003wad/"><img border="0" style="width: 430px; height: 167px" alt="" src="http://pics.livejournal.com/stav_meishar/pic/00003wad/s320x240" /></a> http://stav-meishar.livejournal.com/13255.html pensive public 1 http://stav-meishar.livejournal.com/12920.html Tue, 22 Sep 2009 19:40:25 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/12920.html <br /><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אז. דרמה שואוקייס.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">במהלך השבוע הראשון ניסינו מלא מלא סצנות, חלקם אנחנו הבאנו וחלקם הביא הבמאי. בין השאר ניסיתי סצנות מ&quot;אויב העם&quot;, &quot;וירג'יניה וולף&quot;, &quot;אוליאנה&quot;, &quot;בובי גולד הולך לגיהנום&quot; ועוד. בסוף הסצינה שנבחרה עבורי היא &quot;ספק&quot; (מאת ג'ון פאטריק שאנלי), שזה בהחלט מחזה מעולה, זכה בפרס הפוליצר, נהפך לסרט עם מריל סטריפ וכו' וכו'. בהתחלה לא הייתי לגמרי מרוצה מבחירה, אבל ככל שעבדתי על זה יותר , יותר הייתי בסדר עם זה. בעיקר כי הסתדרתי מעולה עם השותפים שלי לסצנה (דרו ואלישה), והייתה לנו אנרגיית יצירה טובה ביחד.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אז בעצם במהלך ארבעה שבועות מתוך חמישה בילינו בחזרות, פיתוח הסצנה וכו'.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoBodyText" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt"><span lang="HE">שבת אחת לפני האחרונה הייתה חזרת טכנית, שבה לראשונה עבדנו עם התאורה והסאונד, וגם עם תלבושות ורהיטים על אמת. אין ספק שהדברים הקטנים האלה מוסיפים כל-כך הרבה לתחושת ה&quot;אמת&quot; של סצינה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">המופע היה מוצלח, סך הכל. יש לי כיתה חזקה, והיה לנו מופע טוב. והסצנה שלנו הייתה טובה, ומכל הופעה להופעה הרגשתי שהשתפרתי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">והיה כיף לעבוד על זה, ללא ספק כל יום לפני ההופעה ואחרי החימום הקבוצתי עשינו דאנס פארטי. פשוט שמנו מוזיקה ורקדנו כאילו אין מחר, משתטים וצוחקים ומשתוללים ומוציאים אנרגיה. וכל יום נבחר צבע אחר וכולם התלבשנו בהתאם &ndash; סגול, כחול, ירוק, צהוב, אדום וכו'. הייתה רוח קבוצתית מאוד חזקה וזה עשה לי שמח.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19482948.jpg" border="0" style="width: 604px; height: 402px" alt="" />&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>[אנה, נדג'ה, אלישה-מארי ואני ביום צהוב.]</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19482949.jpg" border="0" style="width: 578px; height: 604px" alt="" /></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>[כולנו מעשנים ביום סגול.]</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19482950.jpg" border="0" style="width: 604px; height: 555px" alt="" />&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>[וסתם משתטים בסגול.]</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19482951.jpg" border="0" style="width: 604px; height: 475px" alt="" /></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>[ובכחול. אפילו הבמאי הצטרף.</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>היו עוד צבעים אבל לא הכל צילמנו...]&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19482899.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[דרו, אלישה-מארי ואני. אנשי כנסיה.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19482900.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[הלוח עם התמונות של כולנו.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ולענייני כרוניקות:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בתחילת השבוע הראשון היה ה-וי.פי.אס טור. היה מוצלח מאוד. קיבלתי מחמאות ממורים ותלמידים כאחד, שהמשיכו לזרום עד שבועיים אחרי. גם פה, אני גאה בהתקדמות שעשיתי מבחינת שפה ומבטא.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">30.7 &ndash; היה לי אודישן בבוקר לחברה שעושה נשיונל טורז של הצגות ילדים, הלך טוב, אבל לא יצא מזה כלום. אחרי זה הלכתי לקולבק של הפסטיבל, היה לא משהו. הייתי כל-כך לחוצה ששכחתי את המילים איזה פעמיים, אבל קורה, ממשיכים הלאה. אם יש משהו שצריך לדעת כשאתה שחקן זה לא לחשוב יותר מדי על כל אודישן שלא יצא ממנו קולבק\עבודה, כי יהיו מאות כאלה בטרם תקבל משהו. זה חלק מהחיים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">31.7 &ndash; הנה אודישן שכן יצא ממנו משהו. פרויקט בשם &quot;ישראמריקה&quot; &ndash; מופע של קטעים יהודיים-עבריים שיעלה בתאטרון אוף-ברודווי באיזור טיימס סקוור. עברו שלושה שבועות מאז האודישן הראשוני, היה לי קולבק וקיבלתי את העבודה. זה לא יהיה משהו ענק, פשוט מופע קברט של אחת לחודש בערך, וסביר להניח שתשלום יהיה צנוע, אם בכלל, אבל זה נשמע פרויקט מעניין. &quot;ידיעות אחרונות אמריקה&quot; הולכים לעשות כתבה על הפרויקט, אעלה לפה עותק כשזה יקרה. אז לחיי העבודה הראשונה שלי בניו יורק. אני ממשיכה לעשות אודישנים, כמובן, מאחר וזה רק פעם בחודש, אבל טוב לדעת שיש לי משהו ביד.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">1.8 &ndash; אכלתי בראנץ' עם דיויד (הבחור שהכרתי בארבעה ביולי) וחברים שלנו, ואז הלכנו לסנטרל פארק לנוח קצת בשמש. היה כיף כמו שיכול להיות רק עם חברים מחוץ לאמדה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">2.8 &ndash; ראיתי בקולנוע את &quot;פאבליק אנמיז&quot;, שהיה מותח ומעניין. וגם שיחקו בו ג'וני דפ, כריסטין בייל ובילי קרודאפ, שזה כבר שלוש סיבות מעולות לראות אותו. אז נפגשתי עם שירה, חברה מהארץ שבאה לביקור, ומשם המשכתי למטבח השטן לחנוכת בית של פרנצ'סקה מהכיתה שלי. היה ערב מוצלח.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">4.8 &ndash; גיא הגיע לביקור קצר. הלכנו לקריאה של מחזמר חדש בשם &quot;דה ביג טיים&quot;, שהיה לא משהו (אבל נסלח לו בגלל וויל סוונסון), אח&quot;כ הוא בא לראות חזרה ראשונית שלנו, ומשם המשכנו לארוחת ערב של סטייק טוב במיוחד.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">5.8 &ndash; אחרי חזרות גיא ואני עשינו דאבל פיצ'ר בבית הקולנוע &ndash; &quot;פאני פיפל&quot; ו&quot;האמת המכוערת&quot;. &quot;פאני פיפל&quot; היה מעולה, מצחיק ומרגש וכל מה שסרט כזה צריך להיות. &quot;האמת המכוערת&quot; רק קלקל לנו את הטעם הטוב.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">7.8 &ndash; בלילה הצפנתי לחלק אחר של הארלם בשביל מסיבת טוגה אצל חברים. היה כיף לחגוג עם אנשים מאמדה, אבל אין ספק שאני חתיכת בן אדם זקן. שתיתי כמוהם, רקדתי אתם, אבל זה לא אותו דבר. הם משתכרים כדי להקיא ולקבל כאב ראש מטורף, אני משתכרת כדי לצחוק קצת יותר מכרגיל. והצורה בה הם רוקדים, אלוהים יברך אותם, כאילו הולכת להיות פה אורגיה כל שנייה. זה מצחיק לראות, ואני מתה עליהם, אבל אין ספק שזה לא הסגנון שלי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">9.8 &ndash; הלכתי להצגת מטינה של &quot;מרי סטוארט&quot;, שהיה חזק ומטלטל. לפעמים אני חושבת שבעצם אני יותר אוהבת מחזות ממחזות זמר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">11.8 &ndash; הלכתי לאודישן רקדנים ל&quot;שיער&quot; בברודווי. ידעתי שזה טיפשי ללכת, כי מי שמשתתף בהצגות בבורדווי חייב להיות חבר של ארגון השחקנים, אבל זה מחזמר ששינה לי את החיים לחלוטין ופחות או יותר הביא את בחירת הקריירה הזאת, אז ידעתי שאני חייבת ללכת. אז הלכתי, ולמזלי היה להם זמן לראות אותי, והקומבינציה הייתה מאוד קלה והיה כיף. לא קיבלתי קולבק, אבל אני שמחה שהלכתי, ואנסה שוב בפעם הבאה שיהיו להם אודישנים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">12.8 &ndash; איון סוף סוף חזר מסרביה, אז ישבנו לצהריים והיה נהדר. התגעגעתי אליו נורא.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">14.8 &ndash; גיום, הידיד שלי מצרפת\לוס אנג'לס בא לביקור עם חברים, אז יצאנו יחד למועדון. דיסקוטקים זה בהחלט לא הסגנון שלי, אבל בכל זאת הצלחתי ליהנות מהמוזיקה ולרקוד.&nbsp;<br /></span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">15.8 &ndash; יום של חזרות בביצפר. אחה&quot;צ עשיתי דאבל פיצ'ר &ndash; &quot;אשתו של הנוסע בזמן&quot; + &quot;ג'ולי וג'וליה&quot;. כאמור, דאבל פיצ'רס הם אחד מהדברים האהובים עליי. שני הסרטים לא הפילו אותי, אבל היו חביבים. הבילוי הלילי היה, בהחלט, מוצלח בהרבה מהבילוי של הלילה הקודם. הצטרפתי לאיוון וחבר שלו לדרינקס בדירה שלו, ומשם המשכנו לגיי בר במטבח השטן. עוד קצת משקאות, ויאללה לגיי קלאב באזור טיימס סקוור. הערב הזה רק הוכיח לי כמה, בסופו של יום, אם כבר בילוי &quot;דיסקוטקי&quot; אז בחברת גייז ולא סטרייטים. אם אתמול כולם הפשיטו אותי במבט כשרקדתי, מה שגרם לי לרגיש לא בנוח בעליל, הרי שהיום יכולתי לרקוד כמו השרלילה הכי גדולה בעולם (מה שאכן עשיתי...) ואף אחד לא יירק לכיווני. לא הייתי קיימת, יכולתי להיות בעולם שלי ולעשות מה שבא לי. זה היה כל-כך משחרר שאי אפשר לתאר בכלל.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">19.8 &ndash; עוד אודישן, לטור של המחזמר &quot;האביב מתעורר&quot;. היה לא רע, אבל לא שמעתי מהם. נקסט.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">21.8 &ndash; אודישן לטור של &quot;היירספריי&quot;. עשו טייפינג (שזה להעמיד את כולם בשורה ולסנן לפי המראה), לשמחתי נשארתי כדי אשכרה לשיר, אבל לא קיבלתי קולבק. נקסט.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">23.8 &ndash; לקחתי את מאיה, הילדה עליה עשיתי בייביסיטר היום, לראות את &quot;פוניו&quot; &ndash; הגרסה של מייזקי הגאון ל&quot;בת הים הקטנה&quot;. היה נפלא. תזכורת לעצמי: לראות כבר את ספריטד אווי. אחה&quot;צ סוף סוף עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות מזמן &ndash; הלכתי לראות את הארי פוטר ה(כבר לא כל-כך) חדש באיימקס תלת-מימד. היה בן זונה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">24.8 &ndash; אודישן לקרוז ליין בבוקר. אני מתחילה לתהות עם יש טעם שבכלל אלך לקרוז ליינז, הסגנון שירה כל-כך שונה משלי. ערב &ndash; אודישן לוידאו ללימוד סינית. מצחיק, אני יודעת. שניהם לא הובילו לכלום. נקסט.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">25.8 &ndash; אחרי הבייביסטינג ישבתי לצהריים עם טרזן, חבר ותיק מקהילת רוקי בארץ. לא התראינו שנים והיה תענוג לשבת אתו ולקשקש ולהתעדכן.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">26.8 &ndash; ההופעה הראשונה שלנו. יניב ואשתו דניאל (החברים שלי שגרים בקונטיקט) באו לראות ואחרי ההופעה הצטרפנו לחברים שלהם בטיימס סקוור לסטארבאקס. היה כיף נורא לראות אותם שוב.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">27.8 &ndash; הופעה שנייה. הפעם אחרי ההופעה ישבתי לארוחת ערב עם יורם, קרוב המשפחה שלי מברוקלין שבא הערב. הוא נשמה טובה וקשה להסביר כמה טוב זה לדעת שיש משפחה, אפילו אם רחוקה מבחינת קרבת-דם, שקרובה מבחינת מיקום.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">28.9 &ndash; הופעה שלישית. השותפה שלי באה לראות, וגם דניס, בחורה שהכרתי בסדנת מחזות הזמר בירושלים ובאה לפה ללמוד בברודווי דאנס סנטר. בשבועות שעברו מאז התקרבנו, ואני שמחה שיצא לי להכיר חברה חדשה מהארץ דווקא פה. אחרי המופע ישבנו לקפה והתעדכנו אחת בחיי השנייה וגיליתי בחורה מדהימה שכיף לי שנמצאת פה לכמה חודשים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">29.8 &ndash; היו לנו שתי הופעות, פלוס ראיתי הופעה של כיתה אחרת בשכבה. היה יום צפוף אך נחמד. ובזה סיימנו עם דרמה שואוקייס, ויאללה, עוברים למיוזיקל.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">30.8 &ndash; יום חופש קטן אחרי כל ההופעות. ירדתי לקוני איילנד, איפה שכבר מזמן רציתי לבקר. לא התארגנתי כראוי עם בגד ים ומגבת, אז קניתי חולצה בשוק שליד, ונכנסתי עם בגדים למים. החולצה היבשה אומנם עזרה, אבל בדרך המכנסיים שלי טפטפו שלוליות בקרון הסאבווי. היה יום שמש נהדר, והתלהבתי כמו ילדה קטנה מהלונה פארק הקטן. ומצאתי עונג מוזר בניגוד שבין הצבעים של המתקנים ושל שלטי החנויות לבין הלכלוך והזוהמה שבפינות הרחובות. זה מקום מוזר, קוני איילנד, יפה ונוצץ וצבעוני ומלוכלך ומוזנח בו זמנית. מי הים רעננו אותי, והזכירו לי בית, ומשהו בי בפנים פרח, וזה הרגיש טוב.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19482902.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19482901.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ככה עבר ונגמר דרמה שואוקייס.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">יש לי כל-כך מעט זמן לכתוב שכבר כמעט זמן להופעות של המיוזיקל...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">החיים שלי פה מוזרים. שילוב של כיף וגעגועים הביתה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אבל סה&quot;כ טוב לי פה, מאוד. ואני מקווה שאזכה להישאר ולבנות פה חיים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מתגעגעת. מאוד.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 36pt; line-height: 150%"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני.<o:p></o:p></span></p><span style="display: none"><a class="blog">שמור</a> &nbsp;&nbsp;&nbsp; <a class="blog">בטל</a></span><br /><br /> http://stav-meishar.livejournal.com/12920.html pensive public 4 http://stav-meishar.livejournal.com/12762.html Sun, 23 Aug 2009 04:45:37 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/12762.html <p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני מתנצלת. המון זמן לא כתבתי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">יש לי סיבה טובה, באמא'שלי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שלוש סיבות טובות, בעצם: בייביסיטינג, אודישנים וביצפר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">האחרון לוקח את שעות הערב שלי, מחמש וחצי עד אחת עשרה וחצי בלילה, חמישה ימים בשבוע.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoBodyText" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt; text-align: justify"><span lang="HE">השניים האחרים תופסים את שאר שעות היום, וגם את הסופ&quot;ש. דברים כמו שינה ואוכל מקבלים עדיפות שנייה. תודה לאל שעל צחצוח שיניים אני עדיין מקפידה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אבל טוב לי, ופורה, ומספק רוב הזמן. ואני גם מנסה למצוא זמן לחברים וקולטורה ובילויים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">החלטתי לחלק את הסמסטר הזה לשלושה פוסטים, כל אחד בן חמישה שבועות, שכן כך גם מתחלק הסמסטר שלנו &ndash; חמישה שבועות של כיתות, חמישה שבועות עבודה על מופע תאטרון וחמישה שבועות עבודה על מופע מחזות-זמר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אז להלן סיכום של חמשת השבועות הראשונים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">עניין הכיתות בסמסטר רביעי מתנהל שונה לגמרי מהכיתות בשאר הסמסטרים. שיעורים מסוג שונה לגמרי, מטרות אחרות, תהליך אחר, והנקודה הסופית היא להכין אותך לעולם שבחוץ.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שיעורי מחול, למשל, עד עכשיו היו ג'אז, בלט, סטפס ומחול לתאטרון. הפעם נוסף לנו שיעור נוסף &ndash; שיעור קומבינציות &ndash; שבו למדנו כוריאוגרפיות מקוריות של מחזות זמר. אתם יכולים לתאר לעצמכם את שמחתי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">להלן כל הריקודים שלמדנו (שימו לב לאלמנט החוזר על עצמו):<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ג'אז &ndash; רק ריקוד אחד, לצלילי &quot;יריחו&quot; מהסרט &quot;נער החידות ממומביי&quot;. רוב הכיתה היו &quot;פשוטי העם&quot;, עם ארבעה נסיכים וארבע נסיכות. הנסיכות רקדו בשורה הראשונה. נחשו מי הייתה נסיכה הודית עם שאר הרקדניות המדופלמות של הכיתה?<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בלט &ndash; קומבינציה כללית שכזו, שחולקה ל&quot;רקדנים ראשיים&quot; ו&quot;רקדנים תומכים&quot;. נחשו מי הייתה עם הרקדנים הראשיים? פלוס קומבינציה חמודה שבה היו אמורים להיות מר וגברת סנטה קלאוס. שוב, מקום בשורה הראשונה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">סטפס &ndash; קומבינציה &quot;צבאית&quot; הלקוחה ישר ממופע הרוקטס (קריסמס ספקטקולר) שיש כל שנה ברדיו סיטי (פה חולקנו לפי הגובה. אני השנייה הכי נמוכה בכיתה... סעמק אמריקאיות גבוהות). פלוס כוריאוגרפיה מקורית של שיר הפתיחה של &quot;42 סטריט&quot;. מקום בשורה הראשונה, כבר ציינו?<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">קומבינציות &ndash; שיעור המחול האהוב עליי. א', היה לנו מורה ישראלי, גם הוא בוגר של אמדה שהצליח עד עתה לשרוד פה ולעבוד, מה שנותן לי תקווה. ב', כוריאוגרפיות מקוריות ממחזות זמר, כבר אמרנו? למדנו את &quot;ספרינגטיים פור היטלר&quot; מ&quot;המפיקים&quot;, &quot;דאט אווי&quot; מ&quot;מסכים&quot;, &quot;סטפ אין טיים&quot; מ&quot;מרי פופינס&quot;, ריקוד האודישן מ&quot;שורת המקהלה&quot;, ופינוק לבנות שרצו להשקיע &ndash; &quot;אמריקה&quot; מ&quot;סיפור הפרברים&quot;.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">פה אני רוצה קצת להרחיב, ברשותכם.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">עזבו מקומות מרכזיים בכל הריקודים (כולל שורה ראשונה, דד סנטר ב&quot;מרי פופינס&quot;), זה פינטס.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">השיעור הזה גרם לי להבין כמה אני באמת יכולה להיות גאה בעצמי. לא בקטע שוויצרי או לנפח לעצמי את האגו, פשוט במאה אחוז מודעות עצמי ליכולות שלי ולהתקדמות שעברתי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot;מסכים&quot; ו&quot;מרי פופינס&quot;, לא היה משהו מטורף, אבל &quot;המפיקים&quot; היה קטע סטפס מאתגר במיוחד, שלא לדבר על &quot;שורת המקהלה&quot; ו&quot;סיפור הפרברים&quot; שנוצרו על ידי שניים מהכוריאוגרפים הכי חשובים ומאתגרים בז'אנר (למעוניינים - מייקל בנט וג'רום רובינס המנוחים). &quot;שורת המקהלה&quot; ידוע בתור מחזמר לרקדנים מדופלמים, ו&quot;סיפור הפרברים&quot; כל-כך מאתגר שהוא מבוצע לא רק על ברודווי אלא גם על ידי קבוצות בלט.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בקיצור &ndash; אלה שני קטעים לא קלים בכלל.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">לא, אני בהחלט לא רקדנית מדופלמת, ולא הייתי מעזה ללכת לאודישן להפקת ברודווי של &quot;שורת המקהלה&quot; או &quot;סיפור הפרברים&quot;. אבל עמדתי בריקודים האלה בכבוד. סעמק, אני יכולה אפילו להגיד שהייתי טובה. ביצעתי אותם היטב, אולי לא עם אותה מידת גמישות או אותו גובה בקפיצות, אבל ביצעתי כוריאוגרפיות סופר-מסובכות עם אנשים שרוקדים מגיל אפס והייתי לא פחות טובה מהם. אם תהיה הפקה מקומית של אחד מהמחזות זמר הנ&quot;ל, אלך ואני גם יודעת שאהיה טובה. הוכחתי, לעצמי יותר מלכל אחד אחר, שאני יכולה. שהמאמץ משתלם, ושעל אף שאני לא יכולה להשלים שנים של טכניקה בשנה אחת של קריעת תחת, אני יכולה להשתפר אלפי מונים בכל זאת. וזה עוד בלי לדבר על השפגט שאני יכולה לעשות בכל רגע נתון בלי להתחמם אפילו.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">התקדמתי המון. ואני גאה בעצמי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">כיתות נוספות שהיו לנו:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">כיתת משחק מול מצלמה &ndash; אחת הכיתות הפחות אהובות עליי. א', כי אני לא ממש מעוניינת לעשות סרטים או טלויזיה. ב', כי כל מה שכל-כך קשה לאנשי תאטרון (=להקטין את סגנון המשחק שלהם בשביל המצלמה) בא לי בקלות לא נורמלית כי יצא לי להתעסק במדיומים האלה כילדה. עבדנו על תסריטים מסרטים (הייתי לינדזי לוהן ב&quot;ילדות רעות&quot;) וטלויזיה (עשיתי סיטקום כלשהו), אבל לא אהבתי את זה במיוחד.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אימפרוביזציה &ndash; עוד כיתה שאני לא אוהבת. פשוט כי אימפרוביזציה תמיד הייתה אחד הצדדים החלשים שלי, ומעולם לא הצלחתי לשפר את זה. אבל היה כיף, כי זה יותר כמו כיתת משחקי תאטרון מאשר אימפרוב.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">סצנות &ndash; כל שבוע היינו צריכים להביא סצנה חדשה שעבדנו עליה בעצמנו. בין הסצנות שעשיתי &ndash; &quot;ראביט הול&quot;, &quot;הלילה השניים עשר&quot;, &quot;פרוף&quot; ו&quot;בגידה&quot;. היה מעניין ומאתגר להביא כל שבוע משהו חדש.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מונולוגים &ndash; הבאנו מונולוגים שונים לכיתה ועבדנו עליהם, כאשר השניים הסופיים שלי היו מ&quot;הדבר האמיתי&quot; של טום סטופארד (התפקיד שכמעט עשיתי בבית ליסין בזמנו) ומ&quot;נאטס&quot;. המונולוג שבסוף נבחר לפאנל נייט הוא זה מ&quot;נאטס&quot;.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">קולד רידינגז &ndash; שיעור באיך לקרוא טקסט שלא ראית קודם לכן, איך לשחק טקסט שאתה לא מכיר, ממדיומים שונים &ndash; טלויזיה, סרטים, תאטרון, פרסומות וכו'. עוד שיעור שלא השתגעתי עליו כי לא אותגרתי במיוחד, אבל ווטאבר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מחזות זמר &ndash; השיעור האהוב עליי. המורה הכי מנוסה שהיה לנו עד עכשיו (לא מעט קרדיטים על ברודווי ומחוצה לה), וכל שיעור היינו רשאים להביא 2-3 שירים שאנחנו רוצים לנסות, בין אם בשביל להוסיף לרפרטואר שלנו, בין אם בשביל פאנל נייט (על זה יפורט אח&quot;כ), בשביל המופע, אודישנים וכו'. אז ניסיתי המון המון דברים, חלק ישארו בבוק שלי וחלק לא. בסוף בשביל פאנל נייט נבחרו שני שירים &ndash; &quot;מיס מרמלשטיין&quot; (שעשיתי בסמסטר ראשון) ו&quot;פטרנז&quot; מהמחזמר &quot;בייבי&quot; (שיעזור לי אלוהים, אני לא מצליח לזכור איך אומרים פטרנז בעברית).<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">הכיתות הסתיימו בשני אירועים מרכזיים &ndash; הבחינות במחול ופאנל נייט.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מה זה פאנל נייט? זה ערב שבו באים סוכנים לראות את העבודה שלנו, לא במטרה להחתים אותנו אלא במטרה להיות אנשי מקצוע שנותנים לנו חוות דעת מקצועית. לערב הזה ביצענו מונולוג, שיר שלם, קאט משיר נוסף וקומבינציית מחול שלמדנו באותו הערב. כאמור, המונולוג שלי היה &quot;נאטס&quot;, השיר השלם &quot;פטרנז&quot; והקאט &quot;מיס מרמלשטיין&quot;. הקובינציה שלמדנו באותו יום הייתה &quot;יוני מתפרץ מכל עבר&quot; מהמחזמר &quot;קרוסל&quot;.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אוון הזהיר אותנו מראש שהסוכנים הם בסופו של דבר אנשים, ולכל אחד יש דעה משלו שייחודית לטעמו ויכולה בהחלט לסתור את טעמם של האחרים. על אף שהוכנו לזה מראש, היה מצחיק לראות איך ההערות שלהם סותרות לעיתים קרובות.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני יודעת שהלך לי טוב. עשיתי את המקסימום שיכולתי, ויש לי אחלה מקסימום, והלך טוב. כל הסוכנים הסכימו שהמונולוג ו&quot;פטרנז&quot; עבדו מצוין גם מבחינת משחקית וגם מבחינת שירה, הדעות על &quot;מרמלשטיין&quot; היו חלוקות. חלק חשבו שהייתי מצחיקה, חלק חשבו שממש לא. במשך כמה ימים זה רדף אותי, חששתי שאולי אני לא מבצעת את השיר שלי היטב, אבל אז ביצעתי אותו באודישן והוא הביא לי את הקולבק הראשון שלי (על זה יפורט בהמשך). אז צחתי, והבנתי שדעה זה דעה, ולכל אחד יש דעה שונה ממישהו אחר, וזה בסדר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">הבחינות במחול הלכו טוב, בהתחשב בזה שהיה לי כאב ראש מפוצץ והייתי על סף עילפון %90 מהערב. ושוב, אני גאה בעצמי על ביצוע קומבינציות סופר קשות.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p><br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19482857.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /><br />[פאנל נייט.]</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoBodyText" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; text-align: justify"><span lang="HE">ועכשיו לכרוניקות, בילויים, אודישנים ועניינים:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoBodyText" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; text-align: justify"><span lang="HE">באופן כללי אני עושה הרבה יותר בייביסיטר בימים אלה. פעמיים בשבוע אני עם זואי (בת 3) ואחיה ג'וד (בן חצי שנה), שני ילדים מתוקים ומקסימים בקווינס, עם שני הורים נחמדים לא פחות. זה מה שאני אוהבת אצל המשפחות שלי &ndash; הילדים מתוקים ונוחים, וההורים תמיד נחמדים ומכבדים אותי. מלבד הפעמיים בשבוע האלה, תמיד יש לי עוד איזה &quot;משמרת&quot; או שתיים בשבוע. מבחינת עבודה, תודה לאל, יש לי הנסה טובה בימים אלה. ואני חוסכת %75 מכל דולר שאני מרוויחה, אז מצבי טוב.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoBodyText" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; text-align: justify"><span lang="HE">להלן מה שקרה בשבועות אלה:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">24.6 &ndash; הלכתי לראות את המחזמר &quot;ניין טו פייב&quot; (תשע עד חמש), מחזמר שמבוסס על השירים של דולי פרטון. המחזמר לא היה כתוב מזהיר, אבל הקאסט היה חזק, ועל כן זו הייתה חוויה נחמדה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">28.6 &ndash; הלכתי לראות את הסרט &quot;שנה מספר אחת&quot; (מייקל סרה וג'ק בלאק). היה מאכזב.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">29.6 &ndash; הבראנץ' הראשון מיני כמה וכמה שאכלתי עם אניה, השותפה שלי לדירה. היא מותק של בחורה ואנחנו מסתדרות טוב ביחד.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><span style="mso-spacerun: yes">&nbsp;</span>4.7 &ndash; יום העצמאות של ארצות הברית. הלכתי למקס ברנר עם ידיד מהביצפר וידיד מהארץ שבא לבקר. היה טעים כמו שרק מקס ברנר יכול להיות. בערב הצטרפתי אל שירה וכרמל לצפייה בזיקוקים על גג של ידיד שלהם. היה נחמד, והכרתי בחור מתוק (הומו, כולם להירגע) בשם דויד שמאז הספקנו להתקרב. זריקת חתיכות אבטיח מהגג על העוברים ושבים יכולה לקרב בין אנשים... יום אחד, כשאני אמות, יכתירו אותי בתור הקדושה האחראית על ההומואים. באמא'שלי.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p><br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19482850.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /><br /></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">11.7 &ndash; באזור אחת בלילה הצטרפתי לשני חברים בתור הארוך לכרטיסים של שייקספיר אין דה פארק. אין לי הרבה מה להגיד &ndash; חיכינו עד אחת בצהריים, ישנים בקושי על המדרכה הניו-יורקית הקרה, ובסופו של דבר לא קיבלנו כרטיסים כי לא נותרו מספיק. כן, התור היה מטורף.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">12.7 &ndash; עוד בראנץ' עם אניה וחברה שלה שבאה לביקור, ואז אשכרה קניתי ממישהו כרטיסים לשייקספיר בפארק, כי זה היה ליל הסגירה של הפקת &quot;הלילה השניים עשר&quot;, וממש רציתי לראות את זה. אן האתווי, ראול אספרזה ואודרה מקדונלד בקומדיה שייקספירית &ndash; ממש לא רציתי לפספס את זה. אז בערב שיה ואני הלכנו, והיה נהדר. הפקה רעננה וכיפית ומבוצעת היטב. קינחנו בארוחת ערב קלה באזור.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">17.7 &ndash; האודישן הראשון שלי, לקרוז ליין כלשהו. לא קיבלתי קולבק, אבל זה בגלל שבחרתי חומר ממש לא מתאים, וזה בסדר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">21.7 &ndash; אודישן לפסטיבל מחזות הזמר של ניו יורק, כן קיבלתי קולבק. כאמור, היה מוצלח.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">זה מה שקרה בחמשת השבועות האלה. בעיקר הייתי מרוכזת בביצפר ובמלאן השיעורי בית שהיו לנו, והשתפרתי הרבה בריקוד.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt 12pt; line-height: 150%; text-align: justify"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">נתראה בפוסט הבא. נשיקות.<o:p></o:p></span></p> http://stav-meishar.livejournal.com/12762.html exhausted public 2 http://stav-meishar.livejournal.com/12401.html Tue, 14 Jul 2009 21:05:26 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/12401.html <p>רשימה שנעשתה בדצמבר, כשחשבתי שאבקר בארץ ולא יצא.</p><p>בואו נראה מה הגשמתי:</p><p>&nbsp;</p><p>1<strong>. זמן איכות עם אורון. הרבה זמן איכות עם אורון. לקחת אותו לסרט. לשבת אתו ועם אבא באמורה מיו. ללכת אתו לגן שעשועים או למיני גולף או למשהו מגניב. לנשק ולחבק אותו עד כלות הנשמה. לקרוא לו ספר. לצחוק אתו על אמא.</strong></p><p>לא הלכנו לסרט, אבל ראינו סרטים בבית. והלכנו לאמור מיו עם אבא. והלכנו לנחל דוד. ובילינו יחד המון, וצחקנו, ודיברנו וריכלנו, והוא הנשמה הכי יקרה לי בעולם.</p><p>&nbsp;</p><p><strong>2. חבורת השמנים, למקס ברנר. לקחת המון המון שוקולד ולעשות שטויות. וגם ללכת לים, ולא אכפת לי עם קר. להביא מטקות ולקרוא ללירי ת'צורה. או לאיים שאקרע לו את הצורה, ובעצם הוא יקרע לי. לבשל אתם משהו טעים, ובעצם לתת ללירי לבשל משהו טעים, ואנחנו פשוט נאכל את התוצאות. לקשקש באופן מאוד לא פוליטיקלי קורקטי, עם הרבה שיחות סקס וניבולי פה. להתפדלע כולנו במיטה של לירי עד שהעיניים יתחילו להיעצם. אבל אל תירדמי הפעם, מי יודע מתי זה יהיה שוב.</strong></p><p>אם היה יותר זמן בארץ בטוח היינו עושים יותר, אבל היינו בחוף התופים, וישבנו אח&quot;כ למוזס, והיה נהדר.</p><p>&nbsp;</p><p><strong>3. לעשות סבב גינות עם קידי. גן העיר, הגן על הגג של עזריאלי, הגן בתש&quot;ח, גן פייבל, ולקינוח גן הגת. הוא יישב על הספסל, אני אשכב וראשי בחיקו, העיניים הכחולות שלו נראות כמו עוד זוג כוכבים בשמיים הכהים. אנחנו נצחק ונקשקש ואני ארצה, כמו תמיד, לנשק אותו, וכמו תמיד אתאפק, ופשוט אשמח שהוא חלק מהחיים שלי. אח&quot;כ אולי נלך לאגאדיר, או למוזס, ונתחרע על המבורגר, והוא יצחק עליי שאני אוכלת כמו נקבה ואני אתלונן שהוא יכול לאכול כל-כך הרבה ולהישאר שחיף.</strong></p><p>אכלנו ארוחת בוקר יחד, ואז ישבנו בגינת תש&quot;ח, ומשם להסתובב קצת באזור כיכר רבין. היה מוצלח כמו שהיה.</p><p>&nbsp;</p><p><strong>4. ללכת עם פייגלה לאיזה סרט נקבות, ואח&quot;כ לאיזה פאב. הוא ישתכר ואני אסתפק במשהו לא אלכוהולי, כי אני חתכת בחורה משעממת בסופו של דבר. נקשקש על גברים ועל סקס בקולי קולות ונצחק המון.</strong></p><p>לא יצא. כי המתנחגל הקטן עבר לגור בברלין. אני מתגעגעת אליו נורא, באמא'שלי.</p><p>&nbsp;</p><p><strong>5. להזמין את מימס לישון אצלי. נדבר עד שעות הלילה הקטנות ונטחן אחת לשנייה את המוח. למחרת נקום יחסית מוקדם, כשהשמיים בהירים והשמש זורחת, ונטייל בתל אביב ברגל.</strong></p><p>אכן ישנה אצלי, ואכן חרשנו יחד את תל אביב ברגל ובאוטובוסים, וישבנו לאכול במקומות טובים והיה נפלא.</p><p>&nbsp;</p><p><strong>6. אקח את דלעת לטאטי. כי מלא זמן לא הייתי שם, והסופלה שלהם הוא הכי טוב בעולם. נאכל אותו עם כפיות ארוכות, אני אשחק עם התלתלי-צמר-ברזל שלו ונדבר על מערכות יחסים. אבל לא נדבר עליה, לא, לא הפעם, לעולם לא נדבר עליה שוב. .</strong></p><p>כמעט. טאטי אכן קרה, וגם קוז הצטרף, והיה סופלה נהדר ושיחות טובות ומצחיקות.</p><p>&nbsp;</p><p><strong>7. אפגש עם רונץ', ציפור ושאנטי. נלך להצגה יחד, לשם שינוי. אולי לאמדאוס. אתן להם לבחור. אח&quot;כ נשב באיזה בית קפה, שאנטי כבר מבוגרת אז היא תיקח קפה, ציפור ואני נסתפק בשוקו חם. לא זוכרת מה רונץ' אוהב, אבל הוא ייקח את מה שהוא אוהב. נדבר על ההווה, אולי על העתיד, ובלב נחשוב על העבר וכמה טוב היה, אבל לא עם צביטה אלא בחיוך.</strong></p><p>בערך. שאנטי נמצאת בטיול במזרח. עם רונץ' וציפור נפגשתי, ישבנו לנשנוש ערב בקרפצ'יו בר ומשם לשבוע הספר. הם יקרים לי נורא, כמו שרק חברים מהתיכון יכולים להיות.</p><p>&nbsp;<strong>8. אפגש עם קלטית. אולי באזור התעשייה של הרצליה, כמו אז כשמצאנו גור חתולים ולא ידענו מה לעשות אתו. לא אכפת לי מה נעשה, רק לראות אותה יהיה שמח.</strong></p><p>ישבנו בהנרייטה לנשנוש של לילה ושיחה טובה. אני אוהבת אותה נורא.</p><p>&nbsp;</p><p><strong>9. אעשה יום כיף עם שח. אבל על אמת. נעשה שופינג קטן באזור שנקין וקינג ג'ורג', למרות שזה בטח יסתכל בלהביט בחלונות. נשב לצהריים איפשהו, ונחזור אליי הביתה לסרט כלשהו. אורון יצטרף אלינו אפילו שהסרט לא לגילו, ונצחק ולא נסביר לו כלום.</strong></p><p>לא יצא, בגלל ששח בצבא, אבל היא הייתה בשתי מסיבות יום ההולדת שלי (משפחה וחברים), והיה כל-כך טוב לבלות אתה.</p><p>&nbsp;</p><p><strong>10. אקח את סבתא ודיתי לאודאון. סבתא לא תיקח המבורגר, כמובן, אבל דיתי ואני כן. נדבר אומנות ומוזיקה ותאטרון, סבתא תתרום כמה אמרות כנף, פולניה פולניה אבל הכי חכמה במשפחה. אני אחייך ולא אתווכח, כי עם ניסיון של 75+ שנים לא מתווכחים. בייחוד לא אם זו סבתא הלה.</strong></p><p>חה חה חה... אודאון נסגר, אז לא, אבל ישבנו במקום זה במיטוס, שזה בשר עוד יותר טוב. היה טעים עד להתפוצץ, והייתה שיחה משפחתית מרתקת שעליה עוד ייכתב בפוסט הזה. יחי נשות משפחת קרימולובסקי.</p><p>&nbsp;</p><p><strong>11. אבקר בבית צבי. אראה הפקות של חבריי לשעבר לשכבה. אשמח בשבילם, אפרגן להם, אפילו אתגעגע קצת. אבל אצפה לחזור לאמדה.</strong></p><p>ביקרתי. היה טוב לראות את כולם, וטוב להיזכר כמה טוב שאני כבר לא שם.</p><p>&nbsp;</p><p><strong>12. אפגש עם אלה, לא חשוב איפה, לא חשוב בשביל מה. נדבר על ג'ודי, ולייזה, ותור הזהב של הקולנוע המוזיקלי. אולי נלך לעשות שיעור סטפס יחד. נהיה נקבות מוזיקליות.</strong></p><p>לצערי לא יצא לנו להיפגש אחד על אחד, מה שמאוד חבל, אבל התראינו מספר פעמים.</p><p>&nbsp;</p><p><strong>13. איפגש עם מתן, שקסי ובריטית. אולי נבוא לחמשושישה, אמא שלו תמיד מקבלת אותנו בברכה. נבשל יחד, אולי. אולי נצא לאנשהו. לא משנה, רק לראות אותם יהיה נחמד.</strong></p><p>חמשושישה, כפרה עליו, בא למסיבת יום ההולדת שלי. עם השלושה האחרים לא יצא. נדמה לי, לצערי, שזו חברות שלא שרדה את השנה הזו. התרחקנו, וחבל. אבל אלה החיים.</p><p>&nbsp;</p><p><strong>14. איפגש עם סאדנס, ונשכור סרט של יואן מקגרגור. כן, כן, רק סרט של יואן מקגרגור יספק אותי. היא לא תהיה מלנכולית, לא הפעם, אנחנו נצחק ונהיה ציניות ושנונות.</strong></p><p>נפגשנו, וגם אנימה הצטרפה, והיה נחמד מאוד גם אם מצחיק מבחינת חנייה.</p><p>&nbsp;</p><p><strong>15. אלך למסעדות האהובות עליי, לאכול את המנות האהובות עליי. ביף בורגיניון בטוטו, למשל, הוא מנה מושלמת בחורף. ויצבוט לי בלב, שגיא לא אתי בכל המקומות בהם אכלנו ביחד.</strong></p><p>טוטו לא יצא לצערי, אבל יצא פילה בקר באמורה מיו, ושניצלים בטאטי ובבראסרי, ונודלס בג'ירף, ועוד הרבה אוכל טוב... וגם, גולת הכותרת, עוגת הגבינה הטובה ביותר בעולם תוצרת הבראסרי! אח, כמה החרא הזה טעים...</p><p>&nbsp;</p><p><strong>16. אעבור ברחוב הנביאים. אעמוד מול מספר 18, אבל לא איכנס. אאנח בשקט, ואמשיך ללכת, אולי לסנטר, אולי להגיד שלום בדיזי.</strong></p><p>עברתי. הבטתי. התגעגעתי.</p><p>וגם בדיזי ביקרתי.</p><p>&nbsp;</p><p><strong>17. אטייל. המון. לא אכפת לי אם קר או גשום. אני רוצה לנסוע לכינרת. ולאיזה נחל בצפון, לא חשוב איזה או איפה. ואני איכנס למים, באמא'שלי, לא משנה כמה קר. אחרוש את הטבע של ארץ ישראל כי זה חסר לי עכשיו נורא באמצע כל הניכור האורבני הזה.</strong></p><p>ים המלח עם דלעת, כנרת עם קוז וזרמושקה, ונחל דוד עם אבא ואורון. הייתי רוצה עוד, אבל בשביל שבועיים זה מרשים.</p><p>&nbsp;</p><p><strong>18. אלך לחוף של תל אביב, מאתיים פעם, ואצלם המון תמונות שאחת מהם תוגדל ותמוסגר ותיתלה אצלי בדירה החדשה בפברואר. אולי אשב אח&quot;כ במייקס לצ'יקן פינגרז, כי עברו שנים. אולי אפילו אעצור במלון דן לומר שלום. ואולי לא.</strong></p><p>הלכתי פעם אחת, עם השמנים, וזה הספיק. למייק'ס לא היה זמן או רצון, ובטח שלא היה רצון למלון דן.</p><p>&nbsp;</p><p><strong>19. אעשה את הקעקוע עליו אני חולמת כבר כמה חודשים. יד מספריים, קטנה, צבעונית, עשויה לפרטי פרטים ביד אומן.</strong></p><p>נעשה, והוא נפלא ומושלם ואני מאוהבת בו.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19028659.jpg" style="width: 453px; height: 604px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p><strong>20. ואולי לקראת סוף החופשה, אתחיל להתגעגע. תחסר לי ברודווי, תחסר לי הבמה, תחסר לי המנה של מחזות הזמר בוריד. אתגעגע לאמדה, אולי אפילו אתגעגע לניו יורק. ואעלה על המטוס בחיוך, אבל קרועה מבפנים, כי הבנתי שלבי לנצח יהיה קרוע בין ישראל (משפחה, חברים, בית, כל מה שמוכר ואהוב) לבין ניו יורק (אהבת חיי - מחזות הזמר).</strong></p><p>שאלוהים יעזור לי, כמה זה נכון.</p><p>לפני כשבוע התכתבתי עם דלעת, אמרתי שאני מתגעגעת.</p><p>הוא ענה: <em>&quot;נדמה לי שבכל מקום שלא תהיי, חלק ממך יתגעגע למקום השני...&quot;</em></p><p>לא יכולתי לנסח זאת יותר טוב בעצמי.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><hr /><p>&nbsp;</p><p>אז ככה.</p><p>באופן כללי, החופשה בארץ הייתה נהדרת ובא לי עוד, עוד, <strong>עוד!</strong></p><p>באופן פרטני, הרי הכרוניקה:</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>שני 8.6 - נחתתי בארץ בשמונה בבוקר. לא ישנתי בכלל בטיסה, אבל היו לי ים אנרגיות. אבא ודיתי אספו אותי, ישבנו לקפה וקוראסון והמשכנו הביתה.</p><p>לצהריים הזמנתי משלוח ממוזס - וי ראשון ברשימה של אוכל אהוב. אח, הארטבורגר...</p><p>אספתי את אורון מהביצפר, ובדרך שכרתי לנו את המומיה 3, לבקשתו. ישבנו לצהריים בהנרייטה,&nbsp;ואז ראינו חצי סרט. הוא כזה נשמה טובה, והיה נפלא פשוט להיות אתו.</p><p>בערב הלכתי עם אמא לקאמרי, להצגה של &quot;אויב העם&quot; שבאה להתארח מהתאטרון הלאומי של אוסלו. אין לי הרבה מה לומר, חוץ מזה שאני רוצה לבקר בנורוגיה עכשיו. ההצגה הייתה נפלאה, והשחקנים היו יפיפיים. אם ככה נראים הגברים והנשים בנורוגיה, כנראה שאני גרה במקום הלא נכון... <img src="http://israblog.nana10.co.il/moodicons/blink.gif" alt="" /></p><p>היה כיף לראות תאטרון בארץ, גם אם זה לא תאטרון ישראלי.</p><p>&nbsp;</p><p>שלישי 9.6 - בוקר מצחיק. עצרה אותי שוטרת בצומת נמיר-ארלוזורוב כי חציתי באור אדום. ברגל.</p><p>בזמן שהיא דיברה עם המטה במכונית הממוזגת שלה (&quot;אם לא היו לך עבירות תנועה בשנתיים האחרונות אשחרר אותך עם אזהרה בלבד&quot;), אני חיכיתי בחוץ בשמש הקופחת, וכמובן - נשרפתי.</p><p>אני משערת שעליי לשמוח שיצאתי בזול עם אזהרה, ובכל זאת, זו הייתה פתיחה מעצבנת לחופשה.</p><p>משם המשכתי ברגל לתלמה, לביקור קצר. לא זיהיתי אף אחד מהתלמידים, אבל היה נחמד להגיד שלום למורים.</p><p>לצהריים ישבתי עם אבא ואורון באמורה מיו - ברוסקטה, מנזוני וקרם ברולה... אח, כמה כיף לאכול שוב אוכל טוב, משביע ובזול יחסית. לניו יורק יש מה ללמוד מתל אביב.</p><p>&nbsp;</p><p>רביעי 10.6 - מימס באה לבקר, כפרה עליה. אספנו את אורון מהגן וישבנו לאכול צהריים בבראסרי. יאמי ים. בעת הקינוחים פליפסן הצטרף אלינו, ועשינו פיאסטה שלמה של שוקולד וגבינה... מוצלח ביותר.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029000.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[אורון.]</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029001.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[אחוות אחים.]</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029002.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[שלושתינו בבראסרי.]</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029003.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[שחור ולבנה.]</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029004.jpg" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>[עוגת הגבינה הטובה בעולם, עם חבריה.]</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029033.jpg" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>[מימס ופליפסן. 3&gt; ]</p><p>&nbsp;</p><p>משם המשכנו לאיזור הסנטר, לקיפוד, לתכנון הקעקוע שלי. היה בלגן, באיזשהו שלב הצטרפו אלינו לי ואיתי והילה וזרמושקה, הפכנו להם את המכון קעקועים לגן חיות נדמה לי, אבל היה מצחיק.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029034.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[מימין: זרמושקה, מימס, פליפסן, לי, אני, הילה ואיתי.]</p><p>&nbsp;</p><p>משם לדרום תל אביב למסיבה מצומצמת אצל סמיילי. היה אוכל טוב ואווירה טובה וכיף.</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029035.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[ומימין: סמיילי, פליפסן, אני, איילת מו, זרמושקה, מימס, יוגב ואיתי.]</p><p>&nbsp;</p><p>מימס נשארה לישון אצלי. אין כמו שיחת בנות אל תוך הלילה.</p><p>&nbsp;</p><p>חמישי 11.6 - ביקרתי בבית צבי. היה נחמד לראות את כולם, ומצחיק לקלוט את התגובות המופתעות. לקח לאנשים זמן לזהות, ואז זה תמיד מחמאה על איך שגדלתי ויפיתי. טוב לדעת שאף אחד לא חשב שאני יפה כשהייתי שם... <img src="http://israblog.nana10.co.il/moodicons/lashon.gif" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029060.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[השכבה שלי לשעבר.]</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029061.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[האלה שלי.]</p><p>&nbsp;</p><p>משם תפסתי אוטובוס לירושלים, למפגש קצר עם מתנה. ישבנו לשוקו בבית קפה חביב, קשקשנו על הא ועל דא. היה שמח לראות אותו.</p><p>משם הוא הקפיץ אותי אל דלעת, ושנינו הדרמנו אל ים המלח.</p><p>כעבור כשעה הגענו, הקמנו את האוהל ויאללה, למים.</p><p>היה נהדר לעשות ככה טבילה לילית, עם זריחת הירח מעל הרי אדום, כמו בטיולים עם קרפה דיים והחבר'ה בכיתות ט'-י'. והתחושה של מי יממלח על העור היא הדבר הכי כיפי שיש. לחיי ים המלח ולחיי רגעים נעימים.</p><p>&nbsp;</p><p>שישי 12.6 - התעוררנו מוקדם, אם אפשר לקרוא לזה התעוררות בהתחשב בזה שבקושי ישנו בגלל חבורת ערבים מטורפים שחגגו בקולניות כל הלילה.</p><p>טבלנו במים בשנית, אכלנו צהריים, התפדלענו הרבה. ומשם חזרנו תל אביבה.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029126.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" />&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029127.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /> <img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029128.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p>נחתי קצת ובערב הייתה לי מסיבת יומולדת \ ברוכה הבאה הביתה - עם המשפחה המצומצמת. היה אוכל כיד המלך, אמא השקיעה הפעם, וקינוחים נפלאים. כיף לבלות כך בחיק המשפחה.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029135.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[משפוחה.]</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029136.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[ארדי, הבן דוד, עם המשקפיים החדשות.]</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029146.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[תמונה רנדומלית של אמא, אורון ואני עם קעקועי אירלנד.]</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>אחרי המסיבה נסעתי למסיבת יומולדת של סמיילי. תכננתי לתפוס כמה חברים ותיקים במכה אחת, וגיליתי שרוב האנשים הם או אנשים שאיני מכירה או כאלה שהייתה רוצה לא להכיר... חחח. אבל היו גם אנשים שהיה נהדר לראותם, וזה מה שחשוב.</p><p>&nbsp;</p><p>שבת 13.6 - יום רגוע. ראיתי את המומיה עם אורון, הוא נהיה אובססיבי לסרטים האלה, כפרה עליו.</p><p>בערב הייתה לי מסיבת יומולדת לחברים בדה סטריטס, כמיטב המסורת.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029206.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[שח, מימס והקעקועים.]</p><p>&nbsp;<img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029207.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[משמאל: ציפור, קידי, חן, דלעת, לירי, אני (וחמשושישה בחיקי), שוורץ, ללה, מימס, רונץ', קלטית, החבר של רונץ' והחברה של ציפור.]</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029208.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[שלושת הגברות של מחזות הזמר - נגה, אלה ואני.]</p><p>&nbsp;</p><p>היה מוצלח. כמובן שהשתכרתי קצת וקשקשתי הרבה, והיו אנשים טובים ואוכל טוב והרבה צחוקים. אני אוהבת את החברים שלי.</p><p>&nbsp;</p><p>ראשון 14.6 - יום ההולדת שלי.&nbsp; מימסי, שנשארה לישון אתמול, לקחה אותי לעשות קעקוע חדש לעצמה. מפתח קטן וחמוד על האצבע. אחרי זה עצרנו בדיזי לארוחת בוקר מאוחרת. אפילו לא הבנתי שהתגעגעתי לכריך חביתה שלהם עד שאכלתי אותו, והיה נחמד להגיד שלום לעובדים הותיקים.</p><p>עצרתי להגיד שלום לאמא של גיא, ומשם אמא שלי אספה אותי לקנות חזייה - דבר שהיה נצרך כבר הרבה זמן.</p><p>בערב הלכנו לקאמרי, להפקה של &quot;מי מפחד מוירג'יניה וולף?&quot; עם ענת וקסמן וגיל פרנק. היה מצמרר ומטלטל כמו שתאטרון טוב צריך להיות.</p><p>&nbsp;</p><p>שני 15.6 - ארוחת בוקר בהנרייטה עם נדב ולי, כפרה עליהם. שכחתי שכיף לבלות גם עם חברים סטרייטים. משם לצהריים עם דיתי וסבתא, היה מצחיק. גיליתי עובדות משפחתיות שטלטלו את עולמי - למשל, סבתא שלי הייתה גרושה כשהיא הכירה את סבא שלי! גרושה, אוי וייזמיר! ושמעתי שאר סיפורי עלילות על חברי משפחה נשכחים שאבדו ונמצאו. היה מעניין.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029138.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[שלושת הגרציות. שלוש דורות למשפחת קרימולובסקי.]</p><p>&nbsp;</p><p>בערב הלכתי לקפה ביאליק, להופעה של שירה, חברה מקסימה שלי שלומדת באמדה. היה סוג של &quot;איחוד אמדה&quot; - גם כרמל, שלומדת בשכבה של שירה, באה, ואני תפסתי טרמפ עם בחורה נפלאה וחברה חדשה בשם נוי, שתצטרף לאמדה בסתיו הקרוב. היה נעים לבלות ערב ככה עם הבנות.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029272.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[אני, נוי, כרמל ושירה.]</p><p>&nbsp;</p><p>שלישי 15.6 - אכלתי צהריים עם אמא של גיא, עשינו קצת קאצ'ינג אפ, ומשם לקפה עם טומי, כפרה עליו. אז אבא אסף אותי ונסענו לדירה שלו, לאחר-צהריים רגוע עם אורון וארד. סיימנו סוף סוף לראות את המומיה 2, שהתחלנו לראות לפני כמה ימים. שלושה סרטי מומיה בשבוע, שאלוהים יעזור לי...</p><p>משם חזרתי למרכז, לנשנוש של ערב בקרפצ'יו בר עם ציפור ורונץ'. היה נהדר לשבת אתם ולהשלים פערים, הם יקרים ללבי מאוד. רונץ' ואני המשכנו לשבוע הספר וחיכינו שציפור יאסוף את האוטו בשביל טרמפ לגבעתיים, לקפה טאטי עם דלעת וקוז.</p><p>הגעתי באיחור נוראי (סליחה דלעת, אבל באמא'שלי שזה אשמת ציפור), אבל בכל זאת הגעתי. דלעת ואני ירדנו על שניצלים גדולים ועסיסיים, ועם קוז חלקנו סופלה גדול ונוזלי ונהדר. והיה הרבה צחוקים, כמו שאפשר רק כשקוז בסביבה, והלכתי לישון עם חיוך ענק על הפנים.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029302.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[שמנים.]</p><p>&nbsp;</p><p>רביעי 17.6 - יום כיף בכינרת עם קוז וזרמושקה!&nbsp;קודם&nbsp;כל&nbsp;נסענו לירדנית, שזה מין אזור חביב בירדן עם חבלי קוואבנגה למים. היה כיף ומצחיק עד דמעות.</p><p>משם לכינרת, לקרבות בוץ מטורפים והרבה שטויות. שוב - שכחתי כמה כיף זה לבלות עם גברים סטרייטים.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029382.jpg" style="width: 453px; height: 604px" alt="" /></p><p>[בירדנית.]</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029347.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[כפרות.]</p><p>&nbsp;</p><p>משם הם הסיעו אותי ברוב טובם לקיבוץ שמיר. אחרי מקלחת טובה קפצתי לביקור אצל עמית ובני הדודים - דניאל, שכבר בן שמונה או תשע, עידו שכבר בן 5 והקטנצ'יק שנולד כשהייתי בניו יורק. הם נהדרים וגדלו כל-כך, ודיברו וקשקשו אתי ועשו לי חם בלב.</p><p>משם - ארוחת ערב בעמבורגר עם קוז וזרמושקה, שמשם המשיכו לחיפה, ואני נשארתי לישון בקיבוץ.</p><p>&nbsp;</p><p>חמישי 18.6 - ביליתי זמן איכות עם סבתא שלי בבוקר. שיחה ארוכה וטובה, אני אוהבת אותה מאוד. ביקור קצר בבית הקברות (שיחה קצרה עם שי...) וצהריים עם רותי. משם נסעתי לקריית שמונה ותפסתי אוטובוס לתל אביב.</p><p>בערב&nbsp;הלכתי למסיבת יומולדת של שני מבית צבי. היה כיף לראות את כולם.&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029380.jpg" style="width: 453px; height: 604px" alt="" /></p><p>[שתי היפות שלי ואני במסיבה.]</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029381.jpg" style="width: 604px; height: 453px" alt="" /></p><p>[אני, מעיין, אלה, שני (כלת היומולדת) ועוז. צחוקים.]</p><p>&nbsp;</p><p>שישי 19.6 - ארוחת בוקר עם קידי בבית קפה בכיכר המדינה. דיבורים על הא ועל דא,&nbsp;שכחתי כמה אני אוהבת את הכלבלב הקטן. ישבנו בגינת תש&quot;ח ונהנינו מהצל, ומשם הלכנו לכיכר רבין בתקווה ששבוע הספר פתוח בשעות היום. הוא לא.</p><p>משם מוקי אסף אותי וישבנו לצהריים בג'ירף. חבל ששח לא יכלה להצטרף, ובכל זאת היה נהדר לבלות קצת זמן עם הדוד.</p><p>משם לסנטר, לפגוש את אנימה המקסימה והיפיפיה. סאדנס הצטרפה אלינו אחרי שעות של חיפוש חנייה, ונסענו לאזור חוף התופים, שם חנינו וישבנו באחד מבתי הקפה על החוף וחלקנו קנקן של שייק פירות.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19029397.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[סאד, אני ואנימה.]</p><p>&nbsp;</p><p>באיזשהו שלב הצטרפו אלינו לירי ושוורץ ובילינו קצת ביחד. הבנות הלכו, ללה הצטרפה, וזה הפך רשמית ליום על החוץ של חבורת השמנים.</p><p>לירי ואני פצחנו בטורניר מטקות מטורף, רק כדי לגלות ששנינו השתפרנו בעניין ברמות על! התגעגעתי למטקות, באמא'שלי... טבלנו קצת במים, נפרדנו&nbsp;יפה לשלום מלירי (מניאק, היה צריך ללכת) והמשכנו שלושתינו למוזס, לשחיתות נהדרת של ארטבורגר וטבעות בצל מטוגן. אוח,&nbsp;כמה שזה טוב.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19033981.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[כל מה שיש לי לומר זה&nbsp;- ציצים!]</p><p>&nbsp;</p><p>באזור עשר בלילה יצאתי לדרינק מאוחר עם מנגו המתוקה, לשיחת בנות רכילותית וכיפית. מתוקה זאתי.</p><p>&nbsp;</p><p>שבת 20.6 - יום טיול עם אבא ואורון.</p><p>יצאנו מוקדם בבוקר, מדרימים ומזריחים אל ים המלח.</p><p>שעתיים של נסיעה עברו מהר תוך כדי הקשבה (בלופים, יש לציין) לדיסק של הגששים - אורון ואני שרים בקולי קולות, ותוך כדי משחק קונטקט אינטנסיבי (לקח לאבא ואורון כמה תורות להבין איך זה עובד, אבל הסתדרנו).</p><p>במהרה הגענו לנחל, שהיה יפיפיה לחלוטין. היה חם בטירוף, אבל האפשרות להיכנס למים כל פעם שחם הייתה נהדרת.<br />מה שעוד היה מדהים לגלות הוא כמה אמון וביטחון יש לאורון בי, בייחוד בהתחשב בזה שלא התראינו שנה. הוא לא נתן לאבא להרים אותו, אבל עליי הוא סמך בעיניים עצומות שאחזיק אותו ואוביל אותו ואעזור לו לטפס בתוך מפלים קטנים.<br />&quot;אני סומך עלייך&quot;, הוא אמר וצעק לכיוון אבא - &quot;יותר מאשר על אבא ואמא&quot;.<br />צחקתי.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19034041.jpg" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>[אנחנו.]</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19034042.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[שפירית = דרקון עף.]</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19034043.jpg" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>[בת הים הקטנה.]</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19034044.jpg" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>[חוקר הטבע המדופלם.]</p><p>&nbsp;</p><p>כשסיימנו את המסלול החלטנו בספונטניות לעצור ביממלח.<br />שוב, היה לא קל לשכנע את אורון להיכנס למים. הוא פחד.<br />אבל סבלנות ונחמדות השתלמה, ובמהרה הוא צף לצדי על מי המלח.<br />מתלונן ששורף לו הבלבול.<br />זה הדברים הקטנים האלה בחיים שגורמים לי לחייך...<br />אבל היה נחמד.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19034045.jpg" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[אנחנו.]</p><p>&nbsp;</p><p>היה יום ארוך אך נחמד.</p><p>&nbsp;</p><p>ראשון 21.6 - יום אחרון בארץ... עצוב עצוב עצוב.<br />בבוקר הלכתי לסבתא, להגיד שלום. קשקשנו לנו מעל עוגת גבינה ונפרדנו בחיבוק גדול.<br />משם לאזור הסנטר, אל מימס ולי, לעשות את הקעקוע היפה שלי.<br />לא היה קל - כאב והיו לי בחילות, אבל אני ילדה גדולה ובסופו של דבר אדי שלי היה גמור, והוא יפיפה ונהדר.<br />משם הלכתי אל מסעדת מרתה, לסעודת פרידה עם אבא, אמא ואורון. היה נעים כמו ששכחתי שאפשר להיות עם המשפחה המצומצמת שלי כשכולם רגועים ומתנהגים יפה.<br />ומשם - לשדה התעופה, ויאללה ניו יורק.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>סיכום השבועיים - היה נהדר.<br />היה קצר מדי, הייתי רוצה עוד זמן עם החברים ועם אורון והמשפחה.<br />עם זאת, נראה לי שמבחינת אמא שלי זה היה אידאלי - מספיק זמן כדי ליהנות מחברתי אבל בלי שנמאסתי עליה. צריך ללכת אתה על קליפות ביצים בעניין זה, והיא כמו ילד קטן שמשתעמם מהצעצוע שלו במהרה.<br />הייתי רוצה להישאר עוד ועוד, אבל מצד שני, התחלתי להתגעגע לניו יורק ולמחזות זמר ובעיקר לעשייה שאני חווה פה.<br />כמו שדניאל אמר, כנראה שתמיד אהיה קרועה לשניים בין שני המקומות, רגל פה ורגל שם. אבל זה בסדר.<br />יום אחד אהיה מספיק עשירה (או נשואה למישהו מספיק עשיר?) כדי לקפוץ הלוך חזור בין שתי המדינות. או בין כל מדינה אחרת שיתחשק...</p><p>עד העדכון הבא. נשיקות.</p> http://stav-meishar.livejournal.com/12401.html satisfied public 0 http://stav-meishar.livejournal.com/12283.html Sun, 12 Jul 2009 05:56:16 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/12283.html <p>מצחיק לכתוב על דברים קרו לפני למעלה מחודש...</p><p>אבל צריך לשים גם אותם בזכרונות. אז יאללה.</p><p>&nbsp;</p><p>הבחינות עצמם הלכו טוב. לא אדע ציונים עד שאקבל אותם בעוד כשבועיים, אבל אני מאמינה שהלך טוב ושהמורים היו מרוצים ממני לא רק בבחינות אלא גם לאורך הסמסטר, שזה מה שחשוב.</p><p>[תיקון \ תוספת: עבר כל-כך הרבה זמן מאז שכתבתי שאשכרה כן קיבלתי כבר ציונים.</p><p>להלן:</p><p>Acting - A</p><p>Musica Theatre - A</p><p>VPS - A</p><p>Theatre Dance - A</p><p>Tap - B</p><p>Jazz - B Plus</p><p>Ballet - A Minus</p><p>Voice - A</p><p>&nbsp;</p><p>כמובן שאני לא לגמרי מרוצה. הציונים במחול אכזבו אותי. מצד שני, כשאת מתעקשת להיות ברמות שקצת גדולות עלייך כדי שתהיי מאותגרת יותר, אל תתפלאי אם את מקבלת ציון נמוך יותר מאנשים שלומדים מחול עוד מגן חובה.</p><p>אני יודעת שאני משתפרת מאוד במחול. מאוד מאוד. וגם המורים יודעים את זה, הם פשוט לא יכולים לתת לי ציונים כמו של אנשים שרוקדים מגיל אפס כי מן הסתם הביצועים לא באותה הרמה, לא משנה כמה אני קורעת את התחת. וזה בסדר.]</p><p>&nbsp;</p><p>אני חושבת שאני מתחילה לאמץ את העובדה שאני חנונית.</p><p>ראוי לציון היה ה&quot;שואו אנד טל&quot;, שהוא לא ממש בחינה אלא יותר בשביל הכיף. זה, להזכירכם, הקטעים הנבחרים שבחרו המורים מכל כיתת מחזות זמר, ודיוויד ואני נבחרנו עם &quot;חדר אחד&quot; מ&quot;הרוטשילדים&quot;. היה נהדר סוף סוף לראות אנשים חדשים מהשכבה מופיעים, היו הפתעות, והיה נחמד להופיע ככה מול כולם.</p><p>&nbsp;</p><p>תמונות מהבחינות:</p><p><img alt="" border="0" style="width: 604px; height: 453px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19021885.jpg" /></p><p>[חזרה גנרלית למחזות זמר.]</p><p>&nbsp;</p><p><img alt="" border="0" style="width: 604px; height: 453px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19021888.jpg" /></p><p>[ביום הבחינה, מוכנים ולבושים בחדר ההלבשה.]</p><p>&nbsp;</p><p><img alt="" border="0" style="width: 604px; height: 453px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19021886.jpg" /></p><p>[אחרי הבחינה, עם המורה והפסנתרן.]</p><p>&nbsp;</p><p><img alt="" border="0" style="width: 604px; height: 453px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19021887.jpg" />&nbsp;</p><p>[לבושים חגיגית לבחינה בשירה קלאסית.]</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>וחוץ מלימודים, ענייני בילויים וכאלה:</p><p>&nbsp;</p><p>29.05 - היה לי גיג מעניין למדי - עשיתי הרקדת ריקודי עם בטקס סיום השנה של איזה ביצפר יהודי. היה בהחלט מוזר, הרבה ילדים קטנים, גם מבוגרים וגם זקנים, ערבוב שמקשה על בחירת ריקודים שמתאימים לכולם, אבל היה מוצלח. כולם נהנו, כולם רקדו, והיה אחלה כסף לשעה וחצי עבודה. אולי אני צריכה לפתוח חוג קבוע... LOL</p><p>אחרי ההרקדה נסעתי למטבח השטן (האין זה תרגום נפלא ל-hell's kitchen? ב&quot;כמעיין המתגבר&quot; השתמשו בתרגום הזה) לחנוכת הדירה החדשה של קיילר ומיטשל. כפרה על אמריקאים, איך הם יודעים לדפוק לעצמם את הגוף... בירה בכמויות מאסיביות, דרינקינג גיימז מפה ועד להודעה חדשה, וגם לא מעט גראס. היה כיף.</p><p>&nbsp;</p><p>30.05&nbsp;- בצהריים הלכתי לדרמה שואוקייס של השותפה שלי, שרה. היה די גרוע. אני מקווה ששלנו יהיה יותר טוב...<br /><br />31.05&nbsp;- הלכתי למצעד הצדעה לישראל! כן, כן, השדרה החמישית במנהטן הפכה ליום אחד למצעד הצדעה לישראל. התמונות מדברות בעד עצמן.</p><p>&nbsp;</p><p><img alt="" border="0" style="width: 500px; height: 375px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19021889.jpg" /> <img alt="" border="0" style="width: 500px; height: 375px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19021890.jpg" /> <img alt="" border="0" style="width: 500px; height: 375px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19021891.jpg" /> <img alt="" border="0" style="width: 375px; height: 500px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19021892.jpg" /></p><p>&nbsp;01.06 - ישבנו לצהריים של חומוס עם דיוויד, זה נהיה כמעט מסורת. הישראלית והמקסיקני מנגבים חומוס. הוא נשמה טובה.</p><p>בערב נפגשתי עם יואב, הידיד שלי מתלמה. הלכנו למועדון בדאונטאון בשם &quot;קומדי סלר&quot; למופע סטנד אפ. היה לא רע בכלל. וטוב לגלות שהבדיחות שהיכ מצחיקות אותי הן בדיחות סקס ו\או גזע. יחי הרדידות!</p><p>&nbsp;</p><p>02.06 - ישבת לצהריים בדאלאס ברביקיו עם ג'ינה, רובריה ושרה מהכיהת שלי. אני אוהבת עוף צלוי...</p><p>&nbsp;</p><p>03.06 - הייתי במופע של הדאנס וורקשופס. אין לי הרבה מה להוסיף חוץ מזה שכשאני רואה דברים כאלה אני רק נהיית עוד יותר נחושה להיות רקדנית מדופלמת. אני מקנאה בהם שהם יכולים ככה, והולכת לעבוד קשה כדי ליישר קו.</p><p>וגיא הגיע בערב, לבלות אתי את הסופ&quot;ש!</p><p>&nbsp;</p><p>04.06 - ערב צ'ילי אחרון לפני שיוצאים לפגרת קיץ. גיא הצטרף, והיה נחמד. אני אתגעגע לכולם, במיוחד לאיוון שטס לחופשת קיץ בסרביה. כשהוא חוזר אנסה לארגן פיקניק לכולם, כמו שעשינו בממוריאל דיי.</p><p>&nbsp;</p><p>05.06 - שאלוהים יעזור לי אם אני זוכרת מה עשיתי עם גיא במהלך היום, אבל בערב הלכתי עם נייתן מהשכבה מתחתיי להופעה של אמנדה פאלמר (מה&quot;דרזדן דולז&quot;) בהיילין בולרום. אין לי הרבה מה לומר, חוץ מזה שהאישה היא אגדה ותופעה ואהבת חיי ויש לה כישרון בטונות. אה, וגם ניל גיימן התארח. היה פשוט מדהים.</p><p><img alt="" border="0" style="width: 500px; height: 375px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19022035.jpg" /> [אהבת חיי.]</p><p>&nbsp;</p><p>06.06 - גיא ואנחנו הלכנו למוזיאון הנטורל היסטורי. רוב השיטוט הסתכם בחיקויי חיות, בעיקר שלי, גם שלו, ונקרענו מצחוק כמו ילדים קטנים ומפגרים. להלן:</p><p>&nbsp;</p><p><img alt="" border="0" style="width: 500px; height: 375px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19022041.jpg" /></p><p>[סתיו הלביאה.]<br /> <img alt="" border="0" style="width: 500px; height: 375px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19022042.jpg" /></p><p>[גיא הינשוף.]<br /> <img alt="" border="0" style="width: 500px; height: 375px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/19022043.jpg" /></p><p>[התגעגעתי אליו נורא, באמא'שלי.]</p><p>&nbsp;</p><p>אחרי המוזיאון הדרמנו לטיימס סקוור לצפות בהצגה &quot;מחכים לגודו&quot; עם נתן ליין, ביל ארווין וג'ון גודמן. אין ספק שתאטרון אבסורד, ובמיוחד בקט, יכול לעייף אותי לפעמים, אבל הייתה הפקה יפה ומוקפדת.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>וזהו.</p><p>פוסט נוסף על החופשה בארץ יבוא בקרוב.</p><p>דבר אחד שרציתי לציין:</p><p>יש דבר בביצפר&nbsp;שנקרא וי פי אס טור.</p><p>מה זה? בחינת הוי פי אס בסוף סמסטר שלישי היא מונולוגים. יש לנו שכבה של 70 איש בערך, כלומר 70 מונולוגים. די מתיש. מתוך ה-70 מונולוגים המורים בוחרים&nbsp;7-9 תלמידים שהמונולוג שלהם היה יוצא מן הכלל הן מבחינת דיבור (מבטא והגייה וכו') והן מבחינת משחק. תלמידים שהדגימו מעל ומעבר את השילוב של הטכניקה עם הרגש.</p><p>תלמידים בין לאומיים לעיתים רחוקות נבחרים, בגלל המבטא הזר, כמובן. ותלמיד ישראלי מעולם לא נבחר.</p><p>התלמידים הנבחרים מציגים את המונולוגים שלהם בפני הביצפר כולו - מורים ותלמידים מכל השכבות.</p><p>זה כבוד להיבחר. זה מראה שעבדת קשה.</p><p>ונחשו מי השתחלה אל המספר המצומצם? מי התלמידה היחידה בקבוצה הנבחרת שאינה דוברת אנגלית כשפת אם? מי הישראלית הראשונה להיבחר לוי פי אס טור?</p><p>c'est moi, bitches.</p><p>אני די גאה.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>רות סוף.</p><br /> http://stav-meishar.livejournal.com/12283.html dorky public 2 http://stav-meishar.livejournal.com/12003.html Sun, 31 May 2009 15:02:32 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/12003.html <br /><p>[מטעמי נוחיות, אני אעשה שני פוסטים נפרדים - אחד ללימודים ואחד לתקופת מבחנים.</p><p>נסו לשמור על קצב :)</p><p>זה נכתב ביום שלישי ה-25 במאי.]</p><p>&nbsp;</p><p>והנה עוד פוסט ענקי של ארבעה שבועות.</p><p>באמא'שלי, אני מתנצלת שהם כל-כך ארוכים, אבל היי - אם אני טורחת לכתוב כל-כך הרבה (ותאמינו לי שזמן לא צומח על העצים), אז באמא'שלכם, תקראו ותגיבו.</p><p>זה חשוב לי, באמת.</p><p>&nbsp;</p><p>ענייני לימודים:</p><p>סיימנו ללמוד. שבוע הבא מתחילה תקופת המבחנים, שזה שבועיים, ואז - הללויה, הביתה. אני לא יכולה להתחיל לתאר אפילו כמה אני מצפה לזה.</p><p>&nbsp;</p><p>מחזות זמר - עשיתי כבר את שני הסולואים הנוספים, קיבלתי ציונים טובים, והשיר שנבחר להיות השיר שלי בבחינת סוף הסמסטר הוא הפינלה של</p><p>seesaw.</p><p>ואני שמחה נורא שג'פרי נותן לי להיבחן עם זה, כי זה השיר שהכי אהבתי. זה שיר מסע מטורף ואני מאוהבת בו טוטאלית, ולמדתי כל-כך הרבה מלעבוד עליו והתפתחתי המון בזכותו. כל פעם שאני עושה אותו יש התקדמות, ואני מקבלת עליו פידבק נהדר.</p><p>בנוסף, גאוות יחידה קטנה - בסמסטר השלישי יש אירוע שנקרא</p><p>show and tell.</p><p>זה בעצם כל תלמידי הסמסטר השלישי מתכנסים וצופים בקטעים שהמורים למחזות זמר בחרו. כל מורה בוחרים חמישה שירים בלבד ממה שהכיתה עבדה עליו כל הסמסטר, וזה כבוד גדול להיבחר להופיע בזה, מה גם שזו הפעם הראשונה שאנשים מחוץ לכיתה רואים את העבודה של האחרים.</p><p><strong>ונחשו מה?</strong></p><p><strong>הדואט שלי ושל דיוויד, מהמחזמר על משפחת רוטשילד, הוא בין החמישה הנבחרים.</strong></p><p><strong>זה כבוד, ואני גאה, והרווחתי זאת ביושר.</strong></p><p>&nbsp;</p><p>משחק - אחת משתי השותפות שלי לסצינה הסופית עזבה את הביצפר, מה שדי הערים עלינו קשיים. קלסי החליפה אותה, וכיף לעבוד אתה, וצ'יק צ'ק הדבקנו את הפער ואנחנו בסדר. לשלושתינו כבר נמאס מהמורה המעצבן, ומהסצנה הזו, ומכל הסמסטר למעשה, אבל סוחבים ואוטוטו נגמר.</p><p>&nbsp;</p><p>VPS-</p><p>אני שונאת את הרית'ם פואם. שונאת. זה דבילי לגמרי, ובזבוז אדיר של זמן.</p><p>אני מתה על המונולוג שלי, וקצת כועסת על המורה שהיא שמעה את המונולוגים שלנו רק פעם אחת בכל הסמסטר (היא מורה מזעזעת וכל הכיתה כועסת על זה שהיא מורחת זמן), אבל למזלי אני במצב טוב עם המונולוג, מקבלת עזרה ממורים אחרים לדיבור ויודעת שהוא במקום טוב ושיש משהו טוב להציג.</p><p>&nbsp;</p><p>מחול - חדשות מרעישות. מרעישות באמת.</p><p><strong>יש לי שפגט.</strong></p><p><strong>כן, כן, גבירותיי ורבותיי - יש לי שפגט!</strong></p><p>בהתחלה הצלחתי פעם אחת וכמעט התעלפתי. אז הצלחתי שוב, ושוב, ולעיתים יותר ויותר תחופות. וזהו.</p><p>אני צריכה להיות מחוממת, ועם מכנסי טרנינג, וזה עדיין טיפה עקום ולא לגמרי מושלם. אבל זה שפגט. כל הדרך עד הרצפה. רגל שמאל קדימה, ימין אחורה.</p><p>שפגט, כוס ראבאק.</p><p>אני לא אדם גמיש, ואני לא אדם שרקד המון לפני אמדה, וזה פאקינג הישג גדול, המורה שלי לבלט די הופתעה.</p><p>יש לי כוח רצון של סוס, זה מה שיש לי להגיד לכם.</p><p>וחוץ מזה - פירואט יחיד בכיס, פירואטים כפולים כמעט כל פעם יוצאים מוצלח, תלוי בנעליים. עם נעלי בלט או ג'אז זה לא בעיה, נעלי אופי עם ערב של 2.5 אינץ' זה כבר קשה.</p><p>פרה פרה.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>באופן כללי על לימודים -</p><p>די. נמאס.</p><p>לא שנמאס לי ממחזות זמר או מתאטרון, חס וחסה, אפילו לא נמאס לי מאמדה או מניו יורק. אבל הידיעה שאוטוטו אני בבית, ושלא הייתי בבית כבר שנה... הזמן לא זז, כמו חילזון, ואני חולת געגועים ורוצה הביתה לתל אביב שלי וכל מה שהיא טומנת בחובה... למשפחה, לחברים, לאהוביי.</p><p>והגעגועים האלה, שעושים את הימים כל-כך ארוכים, מקשים עליי. זה כמו באירלנד, שכבר כל-כך רציתי הביתה ולא יכולתי לחכות שלא יכולתי לעבוד בכמה ימים האחרונים שלי, לא היה לי אנרגיה או רצון או כלום, רק רציתי הביתה. זה אותו חוסר אונים ועייפות כמו אז, זה רצון להתכרבל במיטה, להירדם ולקום ביום של הטיסה הביתה.</p><p>מספיק. הביתה.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>קלנדר של בילויים וכו':</p><p>28.4 - הלכתי לראות את שרק המחזמר. לא נפלתי מהכיסא, יש לציין, אם כי היה לא רע. המשחק היה מצוין - בריאן ד'ארסי ג'יימס וסוטון פוסטר - מי צריך יותר?</p><p>התפאורה הייתה מטורפת, עשויה לעילה ולעילה, אבל הסיפור היה חלש והמוזיקה משעממת.</p><p>בקיצור, אם יש קאסט אחר, לא מומלץ בכלל.</p><p>1.5 - הלכתי לראות קונצרט של האחד והיחיד - שארל אזנבור. היה נפלא. כל השירים הצרפתים האהובים עליי, עם הקול המעושן והנעים שלו. פשוט נהדר.</p><p>איזה כיף לחיות בניו יורק ולראות את כל מי שאתה אוהב לייב.</p><p>2.5 - הלכתי לראות את הריבייבל של &quot;ברנשים וחתיכות&quot;. הזהירו אותי שזה רע, אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך. זה שובר לראות מחזמר שכתוב כל-כך טוב מבוצע על ידי קאסט כל-כך גרוע. מחזמר סופר מצחיק, וספרתי אולי חמישה צחוקים כל הערב. משעמם, תפל ומפספס כל-כך הרבה מהקסם של המופע הזה.</p><p>5.5&nbsp;- נשארתי בביצפר לראות הקרנה של &quot;הכל אודות אמא&quot;. מעולם לא ראיתי את הסרט, מזמן רציתי להשלים את החור הזה בהשכלה, ומה אני אגיד לכם... בכיתי כמו תינוקת.</p><p>זה מסוג הסרטים שנכנסים לי לנשמה ולא משאירים אבן אחת על מקומה. הרס אותי לגמרי. סרט מדהים, כל-כך אישי ומרגש ופשוט נהדר.</p><p>מומלץ בחום רב, אם כי תתכוננו לחוויה נפשית מטלטלת.</p><p>8.5 - הלכתי (בחינם) לבלו-מן גרופ עם אלה. היה הזוי לגמרי - כבר ראיתי אותם קודם בלונדון עם גיאצ'ו אבל שכחתי כמה הם שרוטים.</p><p>היה מצחיק וכיף נורא - אם כי לא הייתי ממליצה לאלה מכם שבארץ לקנות כרטיסים פשוט בגלל המחיר השערורייתי.</p><p>11.5 - הלכתי לקונצרט של קריסטין צ'נוות' הנפלאה, הלא היא גלינדה המקורית בוויקד. האישה הזו היא מטר וחצי של דינמיט, הומור ופלצטו מטורף. אני חולה עליה.</p><p>היה נהדר - מבחר רחב של שירים, ממחזות זמר וגם לא, וכמובן שלושת השירים הקבועים שלה שאני כל-כך אוהבת - &quot;גליטר אנד בי גיי&quot; מ&quot;קנדיד&quot;, &quot;הנערה ב-14ג'י&quot; ו-&quot;אם לא היית&quot;. נפלא.</p><p>13.5 - הלכתי עם שירה למחזמר שביים המורה שלנו למחול לתאטרון, בילי, שהוא פטרון הישראלים בביצפר. הוא הכי מתוק בעולם, באמא שלי. הוא ביים מחזמר חדש באוף-אוף ברודווי שמבוסס על סיפור מגילת אסתר, ובתפקיד אסתר הייתה בוגרת ישראלית של אמדה, עוד חברה.</p><p>היה כל-כך רע שזה מביך. סיפור תפור גס, מוזיקה משעממת, ליריקס תפלים... ממש רע. ומביך. מה שכן, הערב הזה הוכיח שהתחלתי להפנים את מה שהייתי צריכה להפנים מזמן - איך לחייך ולשקר בלי באמת לשקר. מילים כמו &quot;וואו, זה היה כל-כך שונה ממה שציפיתי מסיפור מגילת אסתר&quot; עם חיוך רחב נשמע כמו מחמאה אדירה.</p><p>יחי האמריקניזציה. אני שונאת שקרים לבנים, זה לא נעים לי, אבל כנראה שצריך לעשות מה שצריך לעשות.</p><p>15.5 - הלכתי למחזמר חדש באוף-ברודווי שמבוסס על &quot;קורליין&quot; של ניל גיימן. היה פשוט נפלא! באתי עם ציפיות נורא גבוהות, ועם פוטנציאל לאכזבה בהתחשב האהבה האדירה שלי לספר, אבל היה נהדר. שחקנים נפלאים, רובם עם קרדיטים בברודווי, בליהוק לא שגרתי - גברים שיחקו נשים, ואישה בת 60 ומשהו שיחקה את קורליין.</p><p>בהתחלה זה הפריע לי, אבל היא הייתה כל-כך טובה ששכחתי מזה. המוזיקה לא הייתה מזהירה, אבל עבדה היטב עם האופי האפל והמטריד שהסיפור דורש, והתפאורה הייתה מה שהפך את הערב לחוויה מדהימה באמת. קשה להסביר, אבל זה היה מדהים. הדירה של שתי השחקניות הזקנות עוצבה מפסנתרי כנף מינאטוריים, עם גזירי עיתון מצהיבות ונעלי פוינט ישנות זרוקות בקז'ואל. היו מלא פתרונות יצירתיים לדברים כמו רוחות הרפאים במראה או המסדרון בין הדירות, באמת שהיה נפלא ויצירתי ומרענן ונהדר. ככה הפקות באוף-ברודווי צריכות להיות.</p><p>16.5 - איון ואני עשינו לנו אחה&quot;צ של כיף. הסבר קצר - איון הוא בחור שהכרתי בצ'ילי נייטס, בן 27, הומו, במקור מסרביה, סטודנט לקולנוע תואר שני באוניברסיטת קולומביה. מתוק בצורה נדירה, עם ראש כחול כמוני, חוש הומור נהדר ובאמת שנשמה טובה. בלי ששמתי לב, הוא איכשהו נהיה החבר הכי טוב שלי פה. הוא באמת מישהו שאני מאושרת שיש לי בחיי.</p><p>אז עשינו לנו יום כיף - התחלנו בטיימס סקוור, עזרתי לו לבחור מתנות למשפחה כי הוא נוסע לבקר אותם בקיץ הזה. אז ירדנו לדאונטאון, לאסטור פלייס, והוא נשאר אתי בזמן שעשיתי תספורת. כמובן שהספרית חתכה יותר ממה שהסברתי לה שאני רוצה (זה רק אני, או שספרים תמיד עושים את זה), אבל אחרי כמה ימים, כשהשיער התרגל לזה, זה נראה נחמד מאוד.</p><p>משם המשכנו לצהריים בדיינר באזור, ארוחה ענקית, מטורפת, טעימה וזולה. היה פשוט יום של כיף.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729685.jpg" /> <img border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729686.jpg" /></p><p>[אהבת חיי החד-מינית.]</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>17.5 - יום עמוס בפעילות פוליטית - אני לא רק מחזות זמר כל הזמן, אני גם פעילה פוליטית עם מודעות חברתית! בשמונה וחצי בבוקר (מי רוצה לקום בשמונה וחצי בבוקר בסאנדיי?!) התייצבתי עם שותפתי לדירה שרה (הסבר אח&quot;כ) בסנטרל פארק, להשתתף עם תלמידים נוספים מאמדה בצעידה למען גיוס כספים למלחמה באיידס. הלכנו ברגל 10 (!) קילומטרים, והיה ספורטיבי וממריץ ומחזק. הקבוצה של אמדה גייסה למעלה מאלף דולר והייתי גאה בנו מאוד.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729723.jpg" /></p><p>[קבוצת אמדה בצעדת האיידס.]</p><p>&nbsp;</p><p>משם המשכתי לחזרה בביצפר, ואז למידטאון, להפגנה למען שיוויון זכות הנישואין. בקרוב תהיה ההצבעה הסופית האם חד מיניים (הומואים, לסביות וכו') יהיו רשאים להתחתן במדינת ניו יורק. זו באמת מטרה שחשוב לי לקדם, קשה לי להסביר כמה ההפגנה הייתה מרגשת ואמיתית וכאובה. כל-כך חשוב שהחוק הזה יעבור.</p><p>היו הרבה נאומים מעניינים, של אנשי תרבות כמו סינת'יה ניקסון (מירנדה ב&quot;סקס והעיר הגדולה&quot;, שהיא בעצמה לסבית עם אישה ושתי ילדות) ועוד שחקנים, וגם אנשים פוליטיים - כולל ראש העיר בלומברג ומושל מדינת ניו יורק ששכחתי את שמו. וגם היו הופעות - הקאסט של שיער שר כמה שירים, ואודרה מק'דונלד הנפלאה צמררה את כולם בקולה, באמת שהיה מרגש. אני מחזיקה אצבעות שהחוק יעבור, לא רק בניו יורק אלא גם בכל ארה&quot;ב ובסופו של דבר בכל העולם.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729724.jpg" /></p><p>[חבר'ה מאמדה בעצרת.]</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729725.jpg" /></p><p>[הקאסט של שיער.]</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729726.jpg" /></p><p>[אקווריוס, אקווריוס.]</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729727.jpg" /></p><p>[סינת'יה ניקסון (מירנדה) וקריסטן דיוויס (שארלוט) מ&quot;סקס והעיר הגדולה&quot;.]</p><p>&nbsp;</p><p>מההפגנה צעדתי אל רדיו סיטי, לצפות בקונצרט של האחד והיחיד - לאונרד כהן. אהובי המזדקן עם קול הבס המעושן... אוח, כמה אני אוהבת אותו. למעלה משלוש שעות של מוזיקה נפלאה - עוד הדרן ועוד הדרן ועוד הדרן. כל השירים האהובים עליי, ועוד יותר. היה פשוט מדהים.</p><p>הדבר היחיד שקצת העיב על השמחה - כמה יהודים (!) מטומטמים שהפגינו מחוץ למופע למען &quot;החרמת ישראל&quot; ו&quot;ביטול קיום ישראל&quot;. יותר משכאב לי, הרתיח אותי לראות את הבורות שיכולה להתקיים בקרב יהודים אמריקאיים. אני רוצה לראות מה הם היו חושבים אם הם היו גרים פה וסובלים את מה שאנחנו סובלים. כל-כך קל להיות יפה-נפש כשאתה גר מעבר לאוקיינוס.</p><p>20.5&nbsp;- אכלתי צהריים עם ידיד מהעבר - בחור בשם יואב שהיה אתי בתלמה, מגמת תאטרון שכבה מעליי. הוא בא לניו יורק להיבחן לבתי ספר למשחק וישבנ להתעדכן. אני לא יכולה להתחיל להסביר אפילו כמה זה כיף לראות חברים ותיקים. בערב צבעתי שוב את השיער, כי הג'ינג'י התחיל לדהות. ציינתי כבר שיפה לי ג'ינג'י? נראה לי אני אתמיד בזה.</p><p>21.5 - אחרי הצ'ילי נייט הרגיל, איון עלה אליי בספונטניות. ליל קיץ חם, אז ישבנו על יציאת החירום בחוץ (סוג של מרפסת...), קשקשנו כמו זוג נקבות והקשבנו לבריטני ספירס באייפוד שלו. ערבים כאלה נותנים לי אנרגיות לימים שלמים.</p><p>22.5 - התחיל סופ&quot;ש ארוך, שהוא סופ&quot;ש ממורייל דיי. יום הזיכרון בארה&quot;ב&nbsp;נחגג&nbsp;עם סופ&quot;ש ארוך, ברביקיו&nbsp;ושופינג. שאלוים יברך את האמריקאים.</p><p>אוקצור אחרי ביצפר הלכתי למטרופוליטן, לראות את התערוכה החדשה שיש להם (&quot;דוגמניות כמקור השראה&quot; או משהו בסגנון, הרבה בחורות יפות והרבה אופנה) ולראות שוב את התערוכות הישנות של הקלאסיקות - פיקאסו, דאלי, מונה, מאנט, רוסו, פולוק וכו' וכו'. אני מתה על מוזיאונים בניו יורק.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18695661.jpg" /></p><p>[פסל עץ ממתכת על הגג בשקיעה. קסם.]</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729755.jpg" /></p><p>[המסדרון המרכזי של הפסלים היוונים.]</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;<img border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729756.jpg" /></p><p>[ציור של רוסו, כמדומני, האומר &quot;זה הצבע של חלומותיי&quot;.]</p><p>&nbsp;</p><p>משם הלכתי לווסט&nbsp;סייד&nbsp;לארוחת ערב קלה והתעדכנות עם שתי בחורות מהסמסטר מתחתיי, קריסטינה ורקל. רקל&nbsp;הועפה מהביצפר לא מזמן והיא מנסה להתאפס&nbsp;על עצמה אז עשינו לה שיחת עידוד קלה.</p><p>ומשם חזרה אפטאון להארלם, יואב הצטרף אליי ואל שרה והלכנו בחיפוש אחר בר שיתן לאנשים בני פחות מ-21 להיכנס. מצאנו מקום מקסים, בר-מסעדה עם מוזיקה וריקודים קובניים. שרה ויואב לקחו אלכוהול, אני התחייבתי לשומר בכניסה שלא אשתה אלכוהול, ועמדתי בהתחייבות כי הוא צפה בי כמו נץ מפינת החדר כל הערב. קצת קריפי. היה נחמד לבלות ככה את הלילה עם חברים.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729796.jpg" /></p><p>[במקום הקובני, עם שרה ויואב.]</p><p>&nbsp;</p><p>23.5 - בין בייביסיטינג אחד לשני ביליתי שעתיים במוזיאון הגוגנהיים. גם שם הייתה תערוכה חדשה שעניינה אותי - האדריכלות של פרנק לויד רייט, בניינים יפיפיים שרובם לא נבנו מעולם לצערי. וגם שם העפתי מבט באוספים הקבועים, כפרה על האימפרסיוניזם.</p><p>24.5 - יום מהאגדות. שש שעות עם צלמת מדהימה בשם שירין, יוצרים הד-שוטס (&quot;צילומי ראש&quot;). היא הצלמת שבחרתי אחרי היריד, היא הייתה טיפה יותר יקרה מרוב הצלמים, אבל איפור ושיער היו כלולים במחיר, והסשן לא היה מוגבל בזמן או לוקיישנים או ביגוד. והסתדרתי אתה כל-כך טוב שידעתי שאני רוצה לעבוד אתה.</p><p>היה מדהים, מדהים, מדהים! פחות הרגיש כמו יום עבודה ויותר כמו שתי חברות טובות משתעשעות עם מצלמה. והתוצאות פשוט מטריפות.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" style="width: 334px; height: 500px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729911.jpg" /> <img border="0" style="width: 334px; height: 500px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729912.jpg" /> <img border="0" style="width: 334px; height: 500px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729913.jpg" /> <img border="0" style="width: 334px; height: 500px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729914.jpg" /> <img border="0" style="width: 500px; height: 334px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729915.jpg" /> <img border="0" style="width: 500px; height: 334px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729916.jpg" /></p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>תמונות מלאות <a class="blog" target="newWin" href="http://www.flickr.com/photos/28705090@N02/sets/72157618732017175/">פה</a>.</p><p>&nbsp;</p><p>25.5 - יום עוד יותר מהאגדות. קמתי מאוחר ואכלתי ארוחת צהריים הודית נהדרת עם שרה - עוף בקארי, אורז ואגרולים. יאמי.</p><p>משם המשכתי לסנטרל פארק לפיקניק ספונטני עם הישראלים מאמדה. דפקו נוכחות: שירה, עומר, יעל ויהודה. נשנשנו צ'יטוס, אבטיח וענבים, שמענו דנה ברגר והיה נהדר.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729776.jpg" /></p><p>[משמאל: יהודה, אני, יעל, כריס (החבר של יעל), שירה ועומר. כפרות.]</p><p>&nbsp;</p><p>נטשתי מוקדם, לצערי, והמשכתי הלאה לפיקניק שנקבע עוד קודם לכן - פיקניק עם קבוצת ערבי הצ'ילי. איזה אנשים, בחיי. כולם התגייסו למשימה והביאו אוכל נהדר, היידי אפילו הכינה קאפקייקס ודונטה הכינה סלאמי שוקולד. שיחקנו פריזבי, אכלנו, קשקשנו ועשינו הרבה שמח ביום קיצי שכזה. מושלם, מושלם, מושלם.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729777.jpg" /></p><p>[הבנות: דונטה הבלונדה האיטלקית, היידי הדרומית האומנותית, מרלה הנשואה הטרייה ואני.]</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;<img border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729778.jpg" /></p><p>[חלומו הרטוב (תרתי משמע) של כל גבר: אישה שמשתינה בירה.]</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;<img border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729779.jpg" /></p><p>[משמאל: איון, מרלה, היידי, אני, דונטה, אדוארד ואדם.]</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;<img border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729780.jpg" /></p><p>[The Corny and the Horny.]</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;<img border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18729781.jpg" /></p><p>[אדם ואני משחקים בקאפקייקס.]</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>באופן כללי- אני רק רוצה לציין שלילות הצ'ילי בימי חמישי הם הלילה האהוב עליי בשבוע. אני מתה על הזוג המבוגר, הם מתוקים ונחמדים נורא, והחבר'ה הצעירים כל-כך שונים מאלה באמדה - הרבה יותר חברותיים, פחות פוליטיקלי-קורקטים ועם חוש הומור הרבה יותר נחמד. כל יום חמישי אני חוזרת הביתה עם חיוך ענק על הפנים.</p><p>ענייני שותפים: כאמור, במהלך חודש מאי חלקה אתי את הדירה בחורה מקסימה בשם שרה, יהודיה קנדית שלומדת שכבה מעליי באמדה. היא מסיימת ביצפר בימים אלה וחוזרת לקנדה, וקצת חבל לי כי הסתדרנו נהדר. בעלת הדירה סוף סוף מצאה תחליף, בחורה בשם אניה שמתחילה עכשיו תואר שני בארכיטקטורה באוניברסיטת קולומביה הסמוכה. פגשתי את הבחורה והיא נראית מותק ואני מאמינה שנסתדר.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>היום היה היום האחרון של לימודים.</p><p>מחר מתחילות הבחינות. אני מוכנה, מאדר פאקרז. אני מוכנה.</p><p>יאללה - שבועיים בחינות, והביתה.</p><p>לא יכולה לחכות.</p><p>אוהבת.</p> http://stav-meishar.livejournal.com/12003.html pleased public 19 http://stav-meishar.livejournal.com/11670.html Mon, 11 May 2009 01:20:21 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/11670.html <br /><p>היה לי יום מוזר היום.<br />הלכתי ברחוב בשמלת מיני אדומה, נעלי עקב כסופות.<br />אני אוהבת להיראות כוסית, גם אם המחיר הוא יבלות ברגליים.<br />ובחוץ הייתה שמש נפלאה. שמש של תחילת קיץ, שמש עם בריזה קלה שפורעת לי את השיער, מזג אויר מושלם. וצעדתי לי באיסט סייד, לכיוון האוטובוס הביתה, ולכמה דקות זה הרגיש נכון, זה הרגיש קצת &quot;סקס והעיר הגדולה&quot;, זה הרגיש כמו כוח ושליטה וכיף ולהיות עצמאית ויפיפייה בפאקינג ניו יורק סיטי.</p><p>&nbsp;</p><p>אני כל-כך דו קוטבית שזה לא נורמלי.</p><p>&nbsp;</p><p>חזרתי הביתה, וכעבור כשלוש שעות הייתי בביצפר, לחזרות.<br />באתי במצב רוח טוב, עדיין מחוייכת בגלל&nbsp;תחושת הכוח והעצמאות.<br />ולפני שפתחנו בחזרה ריכלנו קצת, שלושתנו הבנות, סיפרנו אחת לשנייה על הסופ&quot;ש שהיה לנו.<br />אחת, במקור ממקסיקו, יצאה לשתות עם חברות והשתכרה עד איזה חמש בבוקר, והיה לה נפלא.<br />השנייה, במקור מקנזס, יצאה להצגה בברודווי עם שני חברים מהכיתה והמשיכה אתם אח&quot;כ לבר, שם היא השתכרה והיה לה נפלא. ובפייסבוק היא מצאה הזמנה לדייט מאחד הסטרייטים היחידים בביצפר שגם נראה נפלא וגם מתנהג כמו בנאדם.</p><p>&nbsp;</p><p>והדברים האלה מכים בי, כמו פטיש לפנים, ואני לוקחת אותם הרבה יותר מדי ללב ממה שבריא לי.<br />אני אדם כנה. כנה עד כאב עם עצמי.<br />אני לא מסוגלת לשקר לעצמי. גם לא שקרים קטנים, לבנים, שיגרמו לי להרגיש יותר טוב.<br />אני קשה עם עצמי. קשה מאוד. הכי קשה שיש.<br />הנה כמה אמיתות כואבות, כמה מנות גדושות של כנות:<br />אין לי חבר אחד אמיתי בעיר הזו. אף לא אחד. האנשים בביצפר אף פעם לא מזמינים אותי לצאת אתם כשהם יוצאים, או אליהם הביתה כשהם עושים מסיבות. אף אחד לא מתקשר אליי, אף פעם, אם זה לא למטרת חזרות או משהו בסגנון. כשאני רוצה לספר למישהו על יומי, האדם היחיד שאני יכולה לצלצל אליו זה גיא. ואני לא מדברת מטאפורית, אני מדברת על אמת. כשאני אומרת אף אחד, זה לא הגזמה. זה אף אחד. אף אחד.<br />אף אחד לא מוצא אותי יפה בביצפר. אף אחד. יש בחורות אחרות שכולם, הומואים או סטרייטים, חושבים שהן יפות. זה בחורות שתמיד ישימו איפור, נו מאטר וואט. זה בחורות שלא יבואו עם טרנינג ישנים לביצפר, גג עם טרנינג אופנתיים צמודים. זה בחורות שיודעות לעשות שפגט ולרקוד היטב. זה בחורות ששדיהן קטנים משלי, ישבניהן מוצקים משלי וירכיהן שריריות משלי. זה בחורות שבינינו, הרבה פחות יפות ממני. באמת בפחות. אבל הן יודעות לצבוע את השיער, ולצבוע את הפנים, ולצבוע כל מילה שיוצאת להן מהפה ולטבול אותה טוב-טוב בדבש. ואני? אני ישראלית, פה גדול ומלוכלך, אפס יכולת לשקרים לבנים וחוש הומור עקום, יש לי שדיים שכמעט אף פעם לא נראים טוב בבגד גוף, ותחת במידה 38 (אוי וייזמיר), אין לי כוח להתאפר והפוני תמיד נכנס לי לפנים כשאני רוקדת.<br />ואין לי פירואט כפול מושלם, ואני לא יודעת לעשות שפגט, והשורשים שלי מתחילים לצמוח, ולפעמים יש לי קצת זיפים בבית השחי או ברגליים, והלק שלי מתקלף מהר.<br />וכוס ראבאק, אני הרבה יותר אמיתית מכל אמריקקית צבועה. אני לא צריכה טונה של איפור - אני יפה גם בלי זה, והגוף שלי יפה גם אם הוא לא גוף של רקדנית, והשפגטים והפירואטים יבואו, זה רק עניין של זמן, וסעמק אני אוהבת את השיער שלי גם אם לא כל שערה נשארת במקום.</p><p><br />אני לא ילדה, אני אישה, אישה אמיתית, ואני יפיפייה, מבפנים ומבחוץ, אני יודעת את זה, אבל כל-כך קשה לזכור את זה כשאת לבד לבד לבד לבד לבד לבד ולאף אחד לא באמת אכפת אם תחיי או תמותי, אם תעזבי מחר את הביצפר או לא, ואף אחד לא מאמין בך, לא באמת, הם יחייכו ויחמיאו לך על השיר שביצעת, אבל הם לא מאמינים שתצליחי להישאר לעבוד כאן, ישראלית קטנה עם פה גדול ושדיים עוד יותר גדולים.<br />והם יתחילו עם החברות שלך, אף פעם לא אתך, והן לא יתקשרו להזמין אותך למסיבה או לבר, ואת זרה, תמיד זרה, תמיד הישראלית הזרה המוזרה שכולם מגלגלים את העיניים כשהיא מתבדחת, ואפילו לא מנסים להסתיר את זה.<br />יש לכם מושג איך זה מרגיש כשאני מתבדחת על משהו, ולא רק שלא צוחקים, אלא מגלגלים את העיניים בהבעה של &quot;שוב סתיו עם חוש ההומור הדפוק שלה&quot;, ואפילו לא טורחים להסתיר את זה?!<br />אז אני אגיד לכם איך זה מרגיש. זה מרגיש חרא.</p><p>&nbsp;</p><p>ואני מנסה לעודד את עצמי, כי אין אף אחד שיעודד אותי.<br />אני מזכירה לעצמי זה לא כזה נורא. שאפשר לחיות עם זה, אם לוח הזמנים עמוס ומפוצץ (והוא אכן עמוס ומפוצץ) לא מרגישים את זה, ובערבים בודדים כל מה שאני צריכה זה ספר או סרט וזה עוזר, כי אני שוקעת בעולם בדיוני של מישהו אחר ושוכחת לכמה שעות מהעולם שלי.<br />וזה לא פיתרון, לא באמת, אבל זה הסחת דעת וזה עוזר.<br />ואני מזכירה לעצמי שלדברים יש מחיר.<br />ואני משלמת אותו, וכדאי שאשלם אותו בשמחה.<br />אני נזכרת בשנתיים מאז תום התיכון ועד תחילת הלימודים פה - כמה אבודה הייתי, כמה חסר לי התאטרון בחיים, כמה אהבתי לחיות עם גיא בנביאים 18 ולהיפגש עם חברים ולאכול במסעדות וכמה שנאתי את בית צבי וכמה כמהתי למשהו טוב יותר, לעשייה תאטרונית אמיתית.<br />אני נזכרת כמה רציתי את הלימודים האלה. כמה עבדתי במלצרות כדי לממן את זה, כמה סבלתי באירלנד והתעקשתי וחייתי מיום ליום ומציור לציור כדי שזה יהיה אפשרי.<br />ואני יודעת שבחיים אי אפשר לקבל הכל.<br />בתיכון הייתה לי אומנות וחברים, אבל לא הייתה לי אהבה.<br />אחרי התיכון היו לי חברים ואהבה, אבל לא הייתה לי אומנות.<br />ועכשיו יש לי אומנות, ואין לי חברים (ובואו לא ניכנס לנושא האהבה, כי זה באמת כבר חומר לספר בגודל מילון אוקספורד).<br />וזה בסדר. אני מנסה להזכיר לעצמי שזה בסדר.<br />אי אפשר לקבל הכל, לא?<br />ולכל דבר יש מחיר.<br />המחיר של הגשמת החלום של לימודי מחזות-זמר בניו יורק הוא יקר מאוד, גם אם מתעלמים מעשרות אלפי הדולרים שהוצאתי עליו.<br />המחיר הוא להפסיד את אחי הקטן גדל.<br />המחיר הוא לחיות בעיר זרה בלי חברים.<br />המחיר הוא מערכת היחסית הזוגית הכי מדהימה שאי פעם הייתה לי.<br />המחיר כבד, ואני משלמת אותו, ושמחה לשלם אותו, אבל זה קשה... אלוהים, כמה זה קשה.</p><p><br />זה בסדר.<br />רק לשנן את המנטרה, שוב ושוב, עד שהיא תחדור לגולגולת.<br />זה בסדר.<br />להקשיח את הלב, שלא יהיה אכפת, שימצצו לי כולם, הם אלה שמפסידים חברה מדהימה.<br />אני בסדר, אני בסדר, אני בסדר.<br />אני יפה, אני מוכשרת, אני בן אדם טוב ומצחיק ונחמד.<br />אני חזקה. אני מסוגלת.<br />&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p><br />That's why I couldn't be happier&quot;<br />No, I couldn't be happier<br />Though it is, I admit<br />The tiniest bit<br />Unlike I anticipated<br />But I couldn't be happier<br />Simply couldn't be happier<br />&quot;Well - not &quot;simply<br /><strong>Cause getting your dreams<br />It's strange, but it seems<br />A little - well - complicated<br />There's a kind of a sort of cost<br />There's a couple of things get lost<br />There are bridges you cross<br />You didn't know you crossed<br />Until you've crossed</strong><br />And if that joy, that thrill<br />Doesn't thrill you like you think it will<br />Still - <br />With this perfect finale<br />The cheers and ballyhoo<br />Who <br />Wouldn't be happier?<br />So I couldn't be happier<br />Because happy is what happens<br />When all your dreams come true<br /><strong>Well, isn't it?<br />Happy is what happens<br />When your dreams come true!&quot;</strong></p><p>[Thank Goondess - Wicked.]</p><p>&nbsp;<br />&nbsp;</p><p>&quot;<strong><u>We're gonna make you invincible. But first, we're gonna have to destory you</u></strong>&quot;</p><p>[X-Men Origins: Wolverine.]&nbsp;</p> http://stav-meishar.livejournal.com/11670.html determined public 1 http://stav-meishar.livejournal.com/11415.html Mon, 27 Apr 2009 02:26:29 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/11415.html <p>כמו שאתם רואים, קשה לי למצוא זמן לכתוב... אז זה יהיה פוסט ארוך שכולל ארבעה שבועות.</p><p>ואתם, מעפנים שכמוכם, תגיבו!</p><p>&nbsp;</p><p>ענייני לימודים:</p><p>מחזות זמר - עשינו את הדואטים שלנו בבחינת אמצע הסמסטר. קיבלתי A, ייאי! אז הגשתי את שני הסולואים שלי (B ו-B+), וקיבלתי שני סולואים חדשים ונהדרים. הראשון הוא הפינלה של מחזמר בשם</p><p>Seesaw</p><p>וזה הסולו הכי מגניב שקיבלתי מאז שאני באמדה. זה כאילו לקחו את &quot;רוז'ס טרן&quot; מ&quot;ג'יפסי&quot; וכתבו אותו מחדש לדמות צעירה יותר. שיר מסע מטורף עם אפשרויות אינסופיות למשחק. אני מאוהבת בשיר הזה לגמרי...</p><p>הסולו השני שלי הוא</p><p>Without You</p><p>מ&quot;גבירתי הנאווה&quot;, וגם זה משמח אותי מאוד. שיר נהדר ומחזמר נהדר, עם אקסטרה אתגר של מבטא בריטי.</p><p>חוץ מזה בקרוב נקבל את הנאמבר הקבוצתי שלנו, ואנחנו מחפשים שירים לשואוקייס שלנו בסמסטר רביעי. הזמן טס.</p><p>&nbsp;</p><p>משחק - סיימנו עם המלט בבחינת אמצע הסמסטר, גם פה קיבלתי A, ומחמאות אין סוף מהמורה הבלתי אפשרי שלנו, ותאמינו לי שמחמאות ממנו זה לא הולך ברגל. אנחנו עובדים כרגע על הסצינה שלנו לבחינות סוף הסמסטר, ואני לא משתגעת על השותפות שלי לסצינה, וגם לא על הדמות, אבל אני עובדת על זה ומנסה להוציא מזה את המקסימום.</p><p>&nbsp;</p><p>VPS -</p><p>על בחינת אמצע הסמסטר קיבלתי A-. אנחנו עובדים בקבוצות על רית'ם פואם, שזה מין תרגיל מוזר עם פואמה, קשה להסביר. הפואמה שלנו היא &quot;אישה פנומנלית&quot; של מאיה אנג'לו, אנחנו משלבות את השפות השונות שלנו ומנסות למצוא דברים יצירתיים. חוץ מזה אנחנו עובדים על מונולוג סוף הסמסטר שלנו, אני בחרתי מונולוג יווני קלאסי - הרמיוני מ&quot;אנדרומכה&quot; של אוריפידס. אישה חזקה, מונולוג מעניין עם הרבה אתגר מבחינת שפה. כיף.</p><p>&nbsp;</p><p>פיתוח קול - עובדת על האריה שלי.</p><p>&nbsp;</p><p>מחול - עובדת קשה ולאט לאט משתפרת. אלוהים, כמה אני רוצה לעשות שפגט.</p><p>&nbsp;</p><p>באופן כללי על הלימודים - אני מותשת. הלוח זמנים מטורף, אני בביצפר משמונה-תשע בבוקר עד שבע-שמונה-תשע בערב. לא נורמלי.</p><p>אבל המורים שלי מעריכים אותי, ואני מתקדמת, ואוהבת את החומרים שלי, וזה מה שחשוב.</p><p>&nbsp;</p><p>חוץ מזה, נושא לימודי חשוב -</p><p>ביום רביעי הקרוב יש לנו</p><p>headshot fair.</p><p>זה בעצם אומר שבאים צלמים, מסבירים על העבודה שלהם, ואנחנו צריכים לבחור מישהו שיעשה לנו בוק, ממנו נבחר את התמונה שאתה נעשה אודישנים.</p><p>זה מלחיץ, וחשוב, כי תמונה טובה היא הכרטיס ביקור שלך. לא צריך לצאת יפה, צריך לצאת מעניינת, מסקרנת, מישהי שתרצה לפגוש.</p><p>זה לא זול העסק - צלם, איפור, פוטושופ, הדפסת תמונות. אבל זה חשוב, ואני אשקיע בזה, וזה ייצא מדהים.</p><p>אני גם צריכה לכתוב רזומה, וזה קצת פחות מלהיב אותי, כי אף אחד פה לא יכול להעריך את הניסיון שלי כי כולו בישראל. מילים כמו &quot;הלל מיטלפונקט&quot;, &quot;מנחם גולן&quot;, &quot;תלמה&nbsp;ילין&quot;&nbsp;ו&quot;סוכנות פרי כפרי&quot; אומר הרבה בארץ, אבל לא פה. פה זה כמו להתחיל מאפס, וזה קצת מלחיץ אותי.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>ענייני בילויים וכו':</p><p>&nbsp;</p><p>29.03 - הלכתי לראות את &quot;ווצ'מן&quot; בקולנוע השכונתי. היה לא רע, הצד הויזואלי היה מגניב, אבל כששמים את &quot;הללויה&quot; של לאונרד כהן ברקע של סצינת סקס זה בהחלט יותר מדי קיטש עבורי...</p><p>31.03 - הלכתי עם ג'ינה מהכיתה שלי ל&quot;בת הים הקטנה&quot;. היה קצת דיסני מדי לטעמי, אבל היידי בירקנסטאף בתפקיד אורסולה הייתה מדהימה, בשיר אחד היא הדגימה את כל מה שמלמדים באמדה. לא נורמלי.</p><p>03.04 - הלכתי לתערוכה של צילומי אלן קאמינג עם אוקלי. אלוהים, כמה אני אוהבת את הגבר הזה. ארררררררר....</p><p><br /><img border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18489808.jpg" /><br />[Alan and me.]<br />&nbsp;</p><p>04.04 - ראיתי את הגרסא הטלויזיונית של &quot;קברט&quot;, עם אלן קאמינג וג'יין הורוקס. נפלא ומומלץ בחום.</p><p>05.04 - עשיתי בייביסיטר ולקחתי את הילדה לגן הבוטני בברוקלין, כי היה יום שמש נדיר. הכל התחיל לפרוח וזה יפיפה.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18489809.jpg" /></p><p>[The cherry blossoms.]</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18489810.jpg" /></p><p>[Shkedia.]</p><p>&nbsp;</p><p>בצהריים הלכתי לראות את</p><p>&quot;Blithe Spirit&quot;.</p><p>קומדיה&nbsp;בריטית של נואל קווארד בכיכובם של אנג'לה לנסברי ורופרט אוורט. היה קורע מצחוק ונהדר.</p><p>07.04 - נפגשתי עם עוסי, שבאה לבקר מלוס אנג'לס. ישבנו לצהריים והיה כיף לראותה.</p><p>08.04 - ליל הסדר. התחלתי אצל הזוג העשיר, היה מצחיק כי הם קוראים הגדה שהבעל כתב, והיא מזעזעת, אבל החברה הייתה נעימה. אחרי כשעה וחצי עזבתי לווסט סייד, לסדר של הישראלים של אמדה. היה פשוט נפלא - קראנו את ההגדה (המקורית, תודה לאל) תוך כדי צחוקים ובדיחות והרבה פה מלוכלך, היה קורע. והיה אוכל נפלא - אמא של יעל, שנמצאת פה בביקור, בישלה לכולנו אוכל של בית - צלי בקר ועוף צלוי ותפוחי אדמה נפלאים ואנטיפסטי ומה שלא תרצו... שירה וכרמל הכינו מרק עוף עם קניידעלך, יעל הכינה עוגת שוקולד נהדרת, היה טעים עד ליקוק אצבעות ופשוט מושלם. לא יכולתי לבקש ליל סדר טוב יותר.</p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18489811.jpg" /></p><p>&nbsp;</p><p><img border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18489812.jpg" /></p><p>&nbsp;</p><p>10.04 - טסתי לשארלוטסוויל לסופ&quot;ש עם גיאגיא, כפרה עליו.</p><p>11.04 - פתחתנו את הבוקר בארוחת בוקר אמריקאית טובה - חביתה, תפוחי אדמה ובייקון. יחי הכולסטרול. המשכנו לאזור הדאונטאון, הסתובבנו קצת באיזה שוק מקומי וראינו את הסרט &quot;אדוונצ'רלנד&quot;, שהיה די מאכזב. הלכנו למיני גולף, וכרגיל קרעתי את גיא (אני די טובה בזה), והיה נהדר.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18489814.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>[Edgar Allan Poe's dorm.]</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18489815.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>[Edgar Allan Poe's dorm.]</p><p>&nbsp;</p><p>12.04 - הלכנו לטיול ביער הקרוב, טיפסנו על הר כמו גדולים וראינו נוף נהדר. אני מתגעגעת לטיולים שלנו בארץ. חזור טסתי - תאמינו או לא - במטוס פרטי עם הזוג העשיר. היה מעניין.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18489816.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18489817.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p>15.04 - הלכתי לרדיו סיטי, לקונצרט של טיסת הקונקורדים הנפלאים!!! היה קורע מצחוק!!! הבחורה שמשחקת את מל עשתה סטנד אפ קומדי כחימום והרגה אותי, השירים היו מצחיקים כתמיד, שווה כל רגע וכל דולר.</p><p>18.04 - שירה ואנה באו אליי לארוחת ערב. היה סלט ואבטיח שלקחתי מהחב&quot;ד (אבטיח מעולה!), והזמנו שתי פיצות ענק ודיאט קולה והתחרענו... באיזשהו שלב אדם הצטרף, היה נהדר.</p><p>21.04 - ראיתי את Exit the King&nbsp;בברודווי, בכיכובם של ג'פרי ראש וסוזן סרנדון. נשארתי אחרי ההצגה בשביל חתימות ותמונות, היה מדהים לפגוש אותם פנים אל פנים. אמרתי לסוזן, כמובן, ששיחקתי את ג'נט ברוקי במשך שנים, והיא ענתה &quot;Don't&nbsp;dream it, be it&quot;&nbsp;. מקסימה.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18489818.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18489819.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p>25.04&nbsp;- בצהריים אלה (אנדי) ואני הלכנו לראות את המחזמר החדש &quot;Next to Normal&quot;&nbsp;בברודווי. היה נפלא - סיפור מיוחד על משפחה שהאמא קצת יורדת מהפסים בגלל הבן שנפטר, מוזיקת רוק נהדרת, אמירה חזקה על ההתמודדות שלנו עם קשיים וטראומות. היה נפלא, אני מאמינה שזה יהיה מועמד חזק לפרסי הטוני השנה.</p><p>בערב הייתי אמורה לעשות בייביסיטר והמשפחה ביטלה לי כשכבר הייתי ברחוב שלהם (הם ישלמו לי על זה בכל זאת, אז לא היה אכפת לי), אז במקום זה הלכתי לראות את הסרט הדוקומנטרי מהפוסט הקודם. כאמור, היה מאלף.</p><p>&nbsp;</p><p>מה חוץ?</p><p>הסופ&quot;ש האחרון היה לא נורמלי - שמש כמו בקיץ, חם ואנשים לובשים מכנסיים קצרים וגופיות ספגטי, וזה עוד אחרי מזג אוויר הפכפך למדי ומלא גשם.</p><p>הכל בפריחה, ניו יורק מתחדשת בשמלה אביבית של פרחים, ושמח פה.</p><p>רק עוד חמישה שבועות לסמסטר המתיש הזה, ואז הביתה לשבועיים (אלוהים כמה אני מחכה לזה), ואז לחזור לפה לסמסטר אחרון, ויאללה אודישנים, יאללה החוצה אל העולם.</p><p>מפחיד קצת. ומרגש הרבה.</p><p>&nbsp;</p><p>קצת כללי - כל חמישי ארוחת ערב אצל העשירים, זה נחמד.</p><p>דירה - עדיין אין לי שותף. אני פה כבר שלושה חודשים לבד, וזה בסדר גמור מבחינתי!</p><p>ואני מאוהבת לגמרי בשכונה שלי - מערב הארלם. זה האזור הכי שפוי של הארלם, אין ממש פשע, רק הרבה כושים עממיים ומקסימים. עכשיו כשחם הם שועטים אל הרחוב, הם בחוץ עד השעות הקטנות של הלילה, משמיעים מוזיקה ורוקדים והילדים רוכבים על קורקינטים, ויש בזה משהו כל-כך אמיתי ומקסים ואותנטי ומהלב. אני מתה על זה.</p><p>&nbsp;</p><p>אוטוטו אני באה הביתה. אני לא יכולה לחכות.</p><p>&nbsp;</p><p>מתגעגעת</p><p>אני</p><span style="display: none"><a class="blog">שמור</a> &nbsp;&nbsp;&nbsp; <a class="blog">בטל</a></span> http://stav-meishar.livejournal.com/11415.html artistic public 1 http://stav-meishar.livejournal.com/11012.html Sun, 26 Apr 2009 19:01:27 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/11012.html <br /><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">אתמול ראיתי את הסרט הדוקומנטרי על עשיית הריבייבל של &quot;שורת המקהלה&quot; - &quot;Every Little Step&quot;.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">סרט של שעה וחצי, לא עשוי באופן מדהים מבחינה קולנועית, אבל הוא מילא אותי בכל-כך הרבה השראה ורוגע וידיעה שיהיה בסדר, שאצליח, שאני יכולה.<o:p></o:p></span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">והייתי חייבת לכתוב על זה, לחלוק את זה, כדי שכשאתחיל באודישנים (עוד כחודשיים - אמא'לה!) אם חס וחלילה אתקף בחוסר ביטחון ובחוסר אמונה עצמית אוכל לחזור לפה ולקרוא את זה.<o:p></o:p></span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial"><o:p></o:p></span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">[<a class="blog" target="newWin" href="http://www.youtube.com/watch?v=-jn9qQATNRs"><font color="#800080">הטריילר של הסרט</font></a>.<o:p></o:p></span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial"><a class="blog" target="newWin" href="http://www.youtube.com/watch?v=6S_Av4aHCAw"><font color="#800080">טריילר 2</font></a>.]<o:p></o:p></span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial"><o:p></o:p></span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">הסרט בעיקרון עוקב אחר תהליך האודישנים לריבייבל של קורוס ליין, שהיה פה בדיוק כשהגעתי לניו יורק (לצערי לא יצא לי ללכת לראות).<o:p></o:p></span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">עקבו אחרי התהליך כולו - מהאודישן הראשון (1700 איש) ועד ה-</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">final call back</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial"> (שניים-שלושה אנשים נאבקים על כל דמות). אודישנים של ריקוד בקבוצות ענק, דרך אודישנים אישיים של שירה וקריאת טקסט. קול באק ועוד קול באק ועוד ועוד ועוד - שמונה חודשים של אודישנים - ובין לבין שיחות עם השחקנים בקאסט המקורי, תמונות וקטעי וידאו מההפקה המקורית, ואפילו הקלטות של שיחות עם שחנים שמייקל בנט הקליט וממנו נוצר קורוס ליין.<o:p></o:p></span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">זה מרתק - קורוס ליין הוא מחזמר שנוצר באופן חדשני לזמנו - מייקל בנט, הבמאי, הקליט שיחות עם שחקנים, חוויות שלהם, ילדות, אודישנים, וכו' - ומהשיחות האלו, בתהליך של סדנא, נולד קורוס ליין והפך לסנסציה מטורפת, עם למעלה מ-6000 הופעות על ברודווי, מספר פרסי טוני וסטטוס אלמותי בתור המחזמר שכל שחקן יכול להזדהות אתו. זה זה המחזמר על מה זה להיות שחקן בברודווי.<o:p></o:p></span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial"><o:p></o:p></span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">ובשבילי, הישראלית הקטנה מתל אביב, שאוטוטו מסיימת את לימודיה ויוצאת אל עולם האודישנים, זו הייתה הצצה נהדרת ונחוצה במיוחד אל העולם הזה, שעוד שנייה אזרק אליו ואעשה כמיטב יכולתי ליפול על הרגליים.<o:p></o:p></span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial"><o:p></o:p></span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">קודם כל, זה היה נהדר לראות את זה פשוט כדי לדעת איך באמת הולך אודישן. מה קורה קודם, למה לצפות, מה הבוחנים מחפשים. אני אהיה קצת פחות מופתעת באודישן הראשון שלי בזכות זה.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">שנית, והרבה יותר חשוב, זה היה נהדר לראות את זה כי זה הדליק לי נורה חשובה ביותר, ונתן לי תקווה לעתיד.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">&nbsp;</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">אז ככה.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">היה מעניין לראות איך, אחרי שהבוחנים ראו שהמועמד יכול לרקוד ולשיר ברמה הרצויה, זה נהיה אך ורק בנוגע למשחק.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">אחרי הניפויים הראשונים, בהם בדקו שהמועמדים יכול לעשות פירואט כפול ולהגיע לתווים הגבוהים, זה נהיה קרב של מי יכול לשחק טוב יותר. מי יכול ליצור דמות מעניינת יותר. מי יכול להביא יותר אמת מעצמו אל הדמות ולרגש את הבוחנים.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">בסופו של דבר, האנשים שקיבלו את הג'וב היו אלה שריגשו. אלה שלא נשארו בתוך עצמם אלא נפתחו והביאו אל התפקיד את היופי הפנימי שלהם, אלה שזרחו כמו שמש ענקית.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">&nbsp;</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">ואני?</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">אני לא רקדנית מדופלמת (לקורוס ליין, לדוגמא, לא אוכל להיבחן כרגע), ואין לי את הקול הכי נהדר בעולם, אבל אני פאקינג טובה מספיק בשני הדברים האלה כדי לקבל עבודות שכוללות אותם.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">והיתרון הכי גדול שלי הוא המשחק שלי - אני בת זונה של שחקנית, בשיא הכנות. זה הקומפורט זון שלי, זה הדבר שאני יכולה להישען עליו לא משנה מה.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">ואני אדם מיוחד. אני אדם ייחודי. אני יכולה להביא אל הדמויות שלי דברים שאף אחד אחר לא יביא.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">ויש לי בפנים שמש ענקית, חמה ונעימה ומחבקת, ואם לא אתן לחוסר הביטחון שלי להשתלט, אם אתן לשמש הזו לזרוח, אני אזרח ואני אקבל תפקידים.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">&nbsp;</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">זה היה מדהים, לראות את הסרט הזה, ולהבין שבסופו של דבר הבוחנים הם אנשים כמוך וכמוני. הם מבינים, הם אנושיים, הם רגישים.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">הם לא רוצים בובה מושלמת, בחורה יפיפיה שתרקוד בטכניקה מושלמת.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">אם את יפה - נהדר, אם את יודעת לרקוד, לשיר - יופי, זה אולי יביא לך קול באק.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">אבל את התפקיד מקבלים אלה שיש בהם את כל זה, פלוס משהו אחר, מיוחד, איזה ניצוץ שיחודי להם. התפקיד מקבלים אלה שהסכימו לחלוק את הניצוץ הזה במשחק שלהם.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">&nbsp;</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">&nbsp;</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">&nbsp;</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">&nbsp;</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">אני רקדנית טובה, וזמרת טובה, ושחקנית מצוינת,</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">אבל יותר מכל אני אדם מיוחד.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">אני אחת במינה.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">ואני צריכה לזכור כל הזמן, בייחוד באודישנים, שאין סיבה להיות חסרת ביטחון או לפקפק בעצמי.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">אני צריכה לזכור לבטוח בכישרון שלי ובהכשרה שקיבלתי שהם יעבירו אותי הלאה בענייני ריקוד ושירה, ומשם, אני צריכה להיות מספיק רגועה ובטוחה בעצמי שמה שהבוחנים יראו זה לא נערה ביישנית ואומללה אלא אישה מוכשרת ויפיפיה, מבפנים ומבחוץ.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">&nbsp;</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">סמסטר רביעי יתחיל הקיץ, ואתו הלימודים עוברים לערב, ואנו רשאים להיבחן.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">אני אעשה הרבה אודישנים, גם כאלה שלא מעניינים אותי, כדי להשתפשף ולהתרגל למעמד הזה של לעמוד למבחן.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">אני אקח אקסטרה שיעורי מחול - באמדה ובברודווי דאנס סנטר. אני אצליח לעשות שפגטים, ופירואטים כפולים ומשולשים, ודאבל פול באקס, ו-ווינגז, ומה שלא ארצה.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">אני אמשיך לעבוד על הקול שלי - יש לי טווח של שתי אוקטבות (לאלה שלא שוחים בתחום - זה די טוב), ויש לי אחלה מיקס ובלט, ואני אמשיך לעבוד על הבלט שלי ולהגדיל אותו.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">אני אעשה מנוי למכון כושר זול - אני אעבוד וארזה קצת (אף פעם לא מזיק), ואני אעשה הרבה בריכות (בשביל הנשמה), וגם יוגה כי זה בריא ומרגיע.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">&nbsp;</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right">&nbsp;</p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">אני סתיו.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">בת כמעט 21.</span></p><p dir="rtl" style="direction: rtl; unicode-bidi: embed; text-align: right"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; color: black; font-family: Arial">ואני יודעת שאני אקבל פה עבודה.</span></p><span style="display: none"><a class="blog">שמור</a> <a class="blog">בטל</a></span> http://stav-meishar.livejournal.com/11012.html hopeful public 3 http://stav-meishar.livejournal.com/10779.html Tue, 31 Mar 2009 02:59:14 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/10779.html <p>אז ככה.</p><p>כשהמורים צוחקים ואומרים &quot;ראיתם את הזומבים בביצפר? אלה תלמידי הסמסטר השלישי&quot; - הם לא צוחקים.</p><p>הם רציניים לחלוטין.</p><p>עוד לא הגעתי למצב שבו אני לא משיגה שינה (AKA זומבי), כי יש לי כישרון טוב לניהול זמן, אבל אני עוד עשויה להגיע עם כמות העבודה שנוחתת עלינו.</p><p>הסמסטר השלישי נחשב לסמסטר הכי קשה בביצפר, ואני יכולה להבין למה.</p><p>אם לא שמתם לב, עברו חמישה שבועות מאז שכתבתי. עד כדי כך אין לי זמן.</p><p>זה מפחיד לחשוב ששליש מהסמסטר השלישי כבר עבר... אוטוטו מבחני אמצע סמסטר, ואז מבחני סוף סמסטר, ואז הופה סמסטר רביעי, מה שאומר שאני אהיה בחוץ, עושה אודישנים. מפחיד ומרגש.</p><p>&nbsp;</p><p>אז ענייני לימודים:</p><p>&nbsp;</p><p>קודם כל, להלן ציוני סמסטר שני:</p><p>סטפס B+</p><p>קריאת תווים A</p><p>ג'אז B</p><p>דיבור A-</p><p>מחזות זמר A+</p><p>משחק B+</p><p>בלט B+</p><p>מחול לתאטרון B+</p><p>פיתוח קול A</p><p>&nbsp;</p><p>GPA 3.7</p><p>ציטוט אחד ששווה לי להביא - מה שסטפני (המורה למחזות זמר, כפרה עליה) כתבה לי בהערות:</p><p>&quot;Stav is an extremely professional student, very human and specific on stage - and lovable. She is very hard on herself at times, I hope she learns to love herself the way audiences will love her!&quot;</p><p>מצחיק איך המורים שלך יכולים לראות לך לתוך הנשמה... העלה לי דמעה לקרוא את זה.</p><p>&nbsp;</p><p>באופן כללי, עירבבו לנו את הכיתות. אני כבר לא סי, אני די, וכמעט כל הכיתה שלי הם היספנים, וזה מגניב. הם מדברים ספרדית המון, ואני מבינה חלק לא קטן לשמחתי (ראיתי יותר מדי &quot;קטנטנות&quot; כשהייתי קטנטנה), ובכלל הם אנשים נהדרים. כמעט כולם מוכשרים, וכולם עובדים קשה ומשקיעים, כך שהאווירה בכיתה היא פרודוקטיבית והמורים מתשמים מאיתנו. מהקבוצה הקודמת שלי נשארתי עם רפאל, קלסי, קיילר וקרולינה.</p><p>&nbsp;</p><p>מחזות זמר - המורה החדש שלי, ג'פרי, הוא הומו בן שישים שגר עם החתול שלו, בר (קיצור ל&quot;ברנרדו&quot;, על שם &quot;סיפור הפרברים&quot; כמובן). הוא יהודי, ומתבל את השיעורים בקצת יידיש, אבל מצהיר בתשוקה עזה שהדת האמיתית שלו היא רודג'רס והמרשטיין. &quot;באמת&quot;, הוא מגן על משנתו בחירוף נפש, &quot;אם כל ילדי העולם היו גדלים על תשעת מחזות הזמר של רודג'רס והמרשטיין, העולם היה מושלם. הם מלמדים את כל הערכים שאדם צריך לנהוג על פיהם&quot;.</p><p>כפי שאתם יכולים להבין, הוא מצחיק וכיף לי אתו. הוא גם קשוח, ולא מצפה את הביקורת שלו בסוכר, ודורש מאיתנו רמה גבוהה. הוא עבד במשך שנים כסוכן, כך שהוא יודע בדיוק איך להכין אותנו לאודישנים ולקבל עבודות, והוא גם מכיר כל מחזמר שאי פעם נכתב (לא צוחקת - גם דברים נידחים בטירוף, ואפילו דברים מארצות אחרות, כי יש לו חיבה לשפות. הוא מכיר את שלמה המלך ושלמי הסנדלר, למשל). הדבר היחיד שאני לא אוהבת בו - הוא בוחר לנו מה שהוא רוצה. אנחנו יכולים להציע רעיונות, אבל הוא לא באמת מתחשב ברצון שלנו. וקשה לי עם זה, אבל אני חורקת שיניים ומקבלת עליי את גזר הדין בהכנעה.</p><p>הסמסטר הזה, בנוסף לסולואים כמו בסמסטרים הקודמים, אנחנו עובדים על קטע קבוצתי (שעוד לא נבחר) ודואטים.</p><p>הדגש הוא על סצנות כמובילות לתוך דואט - איך לשחק סצינה ולעבור לשיר בצורה שתהיה חלקה, כך שהשיר באמת יראה טבעי וחלק אינטגרלי מהסיטואציה.</p><p>קיבלתי שני דואטים להתחלה - <br />&quot;One Room&quot; <br />מהמחזמר<br /> &quot;The Rothschilds&quot; <br />של בוק והארניק (השניים שכתבו את &quot;כנר על הגג&quot;) ו-<br />&quot;You're Absolutely Me&quot; <br />מתוך <br />&quot;Divorce me, Darling!&quot;, <br />שזה מחזמר שהוא סוג של מחווה קומית לשנות ה-30, בייחוד לקול פורטר.<br />כקבוצה עבדנו על הדואט &quot;גודנייט&quot; מהמחזמר <br />&quot;I do! I do!&quot;.</p><p>הדואט הראשון שלי הוא מתוך מחזמר יהודי למדי, מאוד בסגנון של כנר על הגג, על חיי משפחת רוטשילד והפיכתם לבעלי הון. מיותר לציין שאני לא לגמרי מרוצה מזה - תפקידים יהודיים שכאלה משעממים אותי. יש תפקידים יהודיים שבכיף אעשה כי הם מאתגרים - כמו פאני ברייס ב&quot;פאני גרל&quot; או טרינה ב&quot;פלצטוז&quot; - אבל השיר הזה מאוד פשוט ובאמת שלא מאתגר בשיט. אני מקווה שככל שאעבוד עליו אגלה בו רבדים נוסף, אבל כרגע, זה לא נראה מבטיח. עם זאת, השותף שלי לסצינה הוא בחור מתוק מקסים. שמו דיויד (לא דיויד המקסיקני, אחד אחר שמעולם לא היה אתי בקבוצה), הומו מתוק ותמים שכזה, באמת נשמה טובה. למרבה הצחוק קיבלנו את הדואט אחרי שהתחלנו לעבוד יחד על דיאלוג לשיעור משחק (פירוט עוד מעט). המורים כנראה אוהבים לשבץ אותנו יחד.</p><p>הדואט השני אני כבר הרבה יותר מרוצה. זה דואט ריקודי, מה שאומר שכבר יש אתגר - לרקוד ברמה גבוהה תוך כדי שירה ברמה גבוהה. אתגר נוסף - הוא משנות השלושים, אז זה דורש מחקר של לבוש, התנהגות וכו'. בנוסף השיר מפוצץ במושגים, מה שגם מצריך מחקר. הייתי צריכה לחקור מה זה עוגת דנדי, מה זה ברנדי נפוליאון, מה זה חתול טאבי ועוד ועוד ועוד. באמת שמגניב. והשותף שלי לזה הוא רפאל, וזה משמח אותי מאוד כי אנחנו עובדים טוב ביחד, ותענוג לעבוד אתו על נאמבר ריקודי אחרי כל השיעורים הפרטיים בסטפס.</p><p>אנחנו עובדים על הדואטים האלה כבר שבועיים בערך, וזה לא ממש מתקדם לשום מקום. אני די מתעבת את הדואט מהרוטשילדים, והשני הרבה יותר כיפי אבל הוא לא ממש מאתגר מלבד הדאנס ברייק הקצרצרה.</p><p>שלשום קיבלתי את משימות הסולואים שלי. יש לי שניים - אחד מתוך <br />&quot;Redhead&quot;, <br />זה שיר בשם <br />&quot;Merely Marvelous&quot;&nbsp;שדורש רמה גבוהה של ריקוד, ולא סתם, עם כוריאוגרפיה של פוסי!</p><p>הסולו השני הוא מתוך מחזמר בריטי (דורש מבטא, ייאי!) ומדבר על אהבה גדולה למנהטן.</p><p>אני הרבה יותר מרוצה מהסולואים מאשר שאני מהדואטים... יש בהם יותר אתגר ויהיה מעניין לעבוד עליהם.</p><p>&nbsp;</p><p>משחק - פאק. הנה דוגמא טובה לשיעור שבו רמת העבודה קפצה לגבהים חדשים. המורה שלנו, מר פירסון (שמו הפרטי הוא רנדולף, אבל הוא מרשה רק&nbsp;שמות משפחה... מי היה מאמין שאני אהיה מיס מישר), הוא הומו בן שישים ומשהו עם קוקו לבן ארוך. יש לו פנים חמורות סבר, משקפיים של תחתיות-עראק ותעודת הכשרה כמדריך יוגה.</p><p>[ואה, כן, הוא נשוי כבר 30 שנה לגבר כושי ויש להם ילדה סינית. רק בניו יורק, אני אומרת לכם, רק בפאקינג ניו יורק.]</p><p>אז כל שיעור מתחיל בחימום יוגה אינטנסיבי, כולל ברכות שמש וכיוצא בזה. אני מפתחת חיבה ליוגה, עד כמה שזה הזוי.</p><p>יש לנו ארבע משימות גדולות הסמסטר הזה - הפרולוג מהנרי החמישי, דיאלוג של ג'ון פאטריק שאנלי, סצנה מהמלט וסצנה מהמחזאות העולמית.</p><p>כל המשימות האלה, שכל אחת מהן היא מנה ענקית בפני עצמה, מתקיימות בו זמנית.</p><p>על הפרולוג עבדנו כשבועיים והגשנו אותו לפני כשבוע וחצי. המורה שלנו לא מאמין במחמאות, והוא נוקשה ומחמיר, אבל איכשהו רכשתי לעצמי מעמד של כבוד בעיניו.</p><p>סביר להניח שזה קשור לאירוע הנ&quot;ל:</p><p>לפני כשבועיים עשינו&nbsp;&quot;קריאה לבנה&quot; (קריאה ראשונית של סצינה חדשה) בכיתה, ואני קראתי. היה קטע שמדבר על ציור של שאגאל, והמורה עצר אותי ואמר: &quot;אתם שומעים את זה, תלמידים? מיס מישר אמרה את השם נכון, וזה מצוין, אבל יותר מדי פעמים אני שומע אנשים אומרים צ'אגאל, אני כבר מזהיר אתכם שלא לעשות זאת.&quot; אחרי זה הוא הסביר שכשיש רפרנס למשהו בסצינה חייבים ללכת ולחקור את זה כדי לדעת במה מדבר, לא להגיד טקסט שלא מבינים, ואז הוא חזר אלי- &quot;מיס מישר, לפי זה שהגית את השם נכון אני יכול רק לשער שאת יודעת מי זה שאגאל. את יכולה לספר לנו קצת עליו?&quot; ואז פתחתי את הפה ונתתי מיני נאום על שאגאל, מי הוא, מה הנושאים שלו, מה סגנון הציור שלו, ופתאום קלטתי שאני יוצאת קצת חנונית אז השתתקתי. והכי הזוי זה ש[יום לפני זה, כשאף אחד לא ידע להסביר למה זה רלונטי ש&quot;צייד המכשפות&quot; נכתב בשנות החמישים, גם אז נתתי מיני נאום בעניין]. המורה הביט בי, משועשע, ואמר- &quot;בהתחשב באתמול ובהיום, אני חושב שיש לכם מזל, תלמידים. יש לכם מיני אנציקלופדיה בכיתה. במקרה ומיס מישר חולה ואתם צריכים לחקור משהו, אני מציע שתלכו לספריה.&quot;</p><p>כך שהצלחתי לפתוח סדק בקליפה הקשה של מר פירסון...</p><p>בכל אופן, על הפרולוג קיבלתי הערות טובות מהמורה, וגם ציון לא רע (אנשים כמו מר פירסון לא מחלקים B בקלות).</p><p>ותוך כדי שעבדנו על הפרולוג, גם קיבלנו שותפים לדיאלוג של שאנלי והתחלנו לעבוד על זה.</p><p>אני, כאמור, עם דיויד, שהוא גם השותף שלי לדואט.</p><p>בחרנו דיאלוג מתוך &quot;דני והים הכחול&quot;, שזה מחזה קטן, אינטימי ומרגש למדי. הסצנה דורשת רמה גבוהה של אינטימיות ונוחיות אחד עם השני, לא במובן הפיזי אלא הרגשי, וזה מאתגר אותי, כי אני בן אדם עם חומות גבוהות למדי.</p><p>גם כאן אנו&nbsp;קיבלנו הערות טובות על העבודה שלנו, על הפשטות והאמת שאנחנו מביאים לטקסט, ואני שמחה. עם זאת, פירסון גם קלט אותי והעיר שמערכת היחסים בינינו עדיין מצריכה עבודה, כי רואים ששנינו &quot;מחזיקים רגשות&quot;.</p><p>הגשנו את זה השבוע וקיבלתי איי. פאקינג איי.</p><p>אתם לא מכירים את מר פירסון, אבלל תאמינו לי, זה בגדר הבלתי אפשרי לקבל אצלו ציון כזה.</p><p>אבל ככל שעובר הזמן אני מתקבעת בתור הפייבוריטית שלו, מהסיבה הפשוטה שאני תמיד עושה את העבודה ובאה מוכנה.</p><p>זה מחמיא לי, אבל בו זמנית זה גם לא הכי נעים, כי הוא לא מסוגל להחמיא מבלי לרדת על האחרים, וכואב לי לראות אותו מתעמר בחברי לכיתה בצורה ממש לא מקצועית. וחבריי לכיתה לאט לאט מפתחים כלפיו אנטגוניזם לא קטן.</p><p>תוך כדי, נתבקשנו לקרוא את המלט ולחפש דמות וסצנה שמעניינת אותנו. קיבלנו שותפים לעניין - אני עם ג'ינה, בחורה אסיאתית מקסימה בת 24 - ואנחנו עושות את הדיאלוג של המלט ואופליה (&quot;לכי לך למנזר&quot;). נורא רציתי את הדיאלוג של המלט וגרטרוד (&quot;אתה מפנה עיניי לתוך נפשי ושם אני רואה כתמים שחורים משחור&quot;), אבל פירסון אמר שג'ינה לא תתאים לגרטרוד. אז היא אופליה, אני המלט, והולך להיות מעניין. זו סצנה לא קלה, והאם כבר ציינתי שאני מאוהבת בשייקספיר?</p><p>באמא'שלי, שנינות אליזבתנית זה אחד הדברים הטובים!</p><p>אנחנו עובדים על זה עם המורה, וגם פה אני מקבלת פידבק נהדר.</p><p>ותוך כדי,&nbsp;קראנו 3-4 מחזות בשבוע, כל אחד לעצמו, וחיפשנו סצינות קבוצתיות לסוף הסמסטר.</p><p>אני קוראת המון, מרחיבה את הידע שלי בעיקר במחזאות אמריקאית ריאליסטית, כי זה הז'אנר שאני פחות מכירה. אני קוראת שאנלי, מאמט, לאביוט ועוד ועוד ועוד, וזה מרתק ואני שמחה להרחיב את אופקיי.</p><p>בגלל כל ההיספניות בקטע&nbsp;ניסיתי להציע&nbsp;את &quot;בית ברנרדה אלבה&quot;. פירסון העיר שאדלה עשויה להתאים לי, ואני מאוהבת בלורקה עד מעל לראש וזה יהיה נהדר לעבוד על טקסט שלו. יש עוד כל מיני דברים שאני שוקלת, אבל אף אחד מהם לא הדהד כמו אדלה בשבילי. בכל אופן, רוב ההיספניות בכיתה לא היו מעוניינוץ בזה, אז לא יצא.</p><p>בסופו של דבר התארגנו בקבוצות קטנות של שלושה, שזה עצוב לדעתי, כי עשינו סצנות של שלישיות בסוף סמסטר שני, ולדעתי אם נתנו לנו אופציה לעשות סצנות גדולות יותר היינו צריכים לנצל את זה, אך ניחא.</p><p>אני עם קרולינה ורובריה (בחורה מתוקה ממקסיקו), אנחנו עושות סצנה מתוך מחזה בשם &quot;אף.אם.&quot;. יש לי דמות משוגעת לחלוטי בשם סוזאן, היא כולה מרירה וגסת רוח וחסרת טקט ודפוקה לגמרי מבפנים. ואני מחבבת אותה, כי כמו שאתם מבינים, יש לנו דברים במשותף.</p><p>אני לא לגמרי מרוצה מכך שאני אתן, כי קרולינה עצלנית בטירוף כשזה נוגע לעבודה, ורובריה אומנם עושה את העבודה אבל לא מספיק - יש לה מבטא נורא כבד ויש בעיה אמיתית להבין אותה, ופירסון כל הזמן יורד עליה על העניין. מצד אחד הוא קשה מדי, כי זה לא קל להיפטר ממבטא, מצד שני, היא פה כבר כמעט שנה והיא לא עובדת על זה מספיק, היא הייתה יכולה להיפטר כבר מהמבטא מזמן.</p><p>עוד קטע מוזר שאני רוצה לחלוק - רובריה וקרולינה עושות גם את הדיאלוג שלהן מהמלט יחד, וזה לא היה משהו, וכשהן עבדו על זה עם פירסון הוא די ירד עליהן בעניין כהרגלו.</p><p>ואז הוא פנה אליי ואמר בטון היבש הזה שלו &quot;מיס מישר, אני מאחל לך בהצלחה עם אף. אם.&quot;, ושלח אל שתיהן מבט רב משמעות.</p><p>זה היה כל-כך גס רוח ומשפיל כלפיהן שכל הכיתה פשוט בהתה בו בפה קמעה פעור במשך כמה שניות. זה היה כל-כך לא במקום, וכל-כך לא הוגן כלפיהן, ואני פשוט רציתי שתקבור אותי האדמה.</p><p>בקיצור, כאמור כל הדברים האלה קורים בו זמנית והלחץ ענק, הזמן קצר והמלאכה מרובה, והאמת?</p><p>אני נהנית מכל רגע.</p><p>הידעתם? סטפני (המורה שלי למחזות זמר מסמסטר שני) כינתה אותי בחיבה &quot;סוס עבודה&quot;.</p><p>&nbsp;</p><p>VPS-<br /> רגע האמת. אחרי שני סמסטרים של מונולוגים שייקספירים שבחר\ה המורה, אנחנו יכולים לבחור מונולוג משלנו, שיהיה הפרויקט הסופי שלנו. נורא רציתי את איבט מ&quot;אמא קוראז'&quot;, אבל יש דברים יותר מאתגרים מבחינת שפה שאני רוצה להתמודד אתם. אני ממש שוקלת את הכלה מ&quot;חתונת דמים&quot;, זו שפה עשירה, תשוקתית ונהדרת, מתובלת באימג'ז נהדרים. אני מחפשת ומחפשת ומקווה שאמצא משהו שממש ארצה לעשות. אם יש לכם המלצות, תגידו לי.</p><p>חוץ מזה&nbsp;עבדנו&nbsp;על הפרולוג מ&quot;וולפונה&quot; של בן ג'ונסון (מחזאי מתקופתו של שייקספיר, פחות מצליח ממנו ומכריסטופר מארלו), הגשנו אותו היום,&nbsp;ובקרוב נתחיל לעבוד גם על פואמה כלשהי.</p><p>&nbsp;</p><p>פיתוח קול - אני עובדת על אריה נהדרת מתוך &quot;דון ג'יובאני&quot; בשביל הדמוז, ובשביל הנשמה עובדת על &quot;Je ne t'aime pas&quot; של קורט וייל. ציינתי פעם שאני מתה ל קורט וייל, עם ברכט או בלעדיו? הוא נהדר. ואני כל-כך אוהבת צרפתית, ולשיר בצרפתית במיוחד, וזה שיר נפלא שאני ממליצה לכל אחד להקשיב לו. קורע לב וכל-כך אינטימי ומרגש.</p><p>&nbsp;</p><p>סטפס - אני משתפרת, סינת'יה מורה נפלאה ואני לומדת ממנה המון. אני כבר שולטת לחלוטין בסניגל פול-באקס, דרו-באקס וסינסיטיז. עובדת על הדאבל פול-באק, בימין זה מצליח רוב הזמן, בשמאל קצת פחות...</p><p>ג'אז - מורה חדש בשבילי, לארס, קצת מרוחק ומוזר אבל מורה טוב וספציפי.</p><p>בלט - גם סינת'יה, ואתה אפשר רק להשתפר. אנחנו לומדים צעדים חדשים ואני נראית כמו בלרינה קטנה, באמא שלי. זתומרת, אם לבלרינות היו ציצים גדולים...</p><p>&nbsp;</p><p>הסמסטר הזה אין לנו יותר קריאת תווים ופילם לב, לצערי.</p><p>חוץ מזה אני לוקחת אלקטיב של אימפרוביזציה, רק התחלנו, בינתיים זה חביב ואני מקווה שארצה, ואוכל, להישאר יותר.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>זה בעינייני לימודים, ותאמינו לי, זה די והותר כדי להותיר אותי מותשת, עייפה, מלאת עבודה ועם לוח זמנים צפוף עד אפס מקום.</p><p>יתרון גדול לעניין - אין זמן להרגיש בודדה. כשיש לי זמן פנוי, מה שלא קורה אף פעם, אני ישנה.</p><p>עם זאת אני מנסה לא לוותר על בילויים, כפי שתראו אוטוטו, וגם נהנית מאוד מכל העבודה סך הכל, כי אני אוהבת לעבוד על תאטרון ומחזות זמר, זה אהבת חיי וזה נפלא.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>בילויים וכו':</p><p>22.2 - לראשונה בחיי ראיתי את טקס פרסי האוסקר, ועוד לייב. היה מצחיק לראות את המקום כמה ימים אחרי שאשכרה צעדתי שם וראיתי אותם מכינים את המקום לקראת הטקס. היה נהדר ונהניתי נורא.<br /><br />1.3 - בצהריים הלכתי לג'יי סי סי&nbsp;לטעימות חומוס חינם, היה טעים בטירוף, היה המון עברית מסביב, והתגעגעתי הביתה. בערב עשיתי מיני מסיבת חנוכת בית, עם בראדלי, אלה, שירה, כרמל ולין. הכנתי קצת אוכל, סלט טעים ולחם עם מטבלים ונאצ'וס, והיה נורא נחמד וכיף לארח אותם במשכני הצנוע. אגב - ככל שאני פה אני יותר ויותר אוהבת גם את הדירה וגם את השכונה. מדהים לי פה.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18251988.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>[עם אלה המהממת.]</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18251989.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>[עם בראדלי, כפרה עליו.]</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18251990.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>[עם שירה, לין וכרמל.]</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>5.3 - היה יומולדת לשרה מהכיתה שלי, אז ישבנו לצהריים בדיינר השכונתי וחגגנו לה, היה נהדר.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18251997.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p>8.3 - הלכתי בבוקר לראות את &quot;נער החידות ממומביי&quot;, כי זה זכה בכל-כך הרבה אוסקרים שהייתי חייבת לראות על מה המהומה. היה חביב, אבל לא יצאתי מגדרי.</p><p>בצהריים התקבצנו כמה חברים וקראנו יחד בקול רם את המלט. מעניין.</p><p>9.3 - הלכתי לחגוג פורים עם החב&quot;ד. מלא ילדים בתחפושות מצחיקות, אוכל טוב והמון דוסים. היה כיף כמו שרק חב&quot;ד יכול להיות כיף.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18251998.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p>13.3 - ראיתי את המחזה של ניל לאביוט &quot;Reasons to be pretty&quot; בברודווי. לאביוט כותב בצורה נורא ייחודית שאני אוהבת, וזו הייתה הפקה טובה ותענוג לצפות. אחרי זה היה הדייט השני עם הבחור מהריקודים, היינו אמורים ללכת לווצ'מן אבל היה מאוחר והייתי עייפה נורא אז ישבנו לשוקו חם במקום.</p><p>14.3 - בצהריים ראיתי מחזמר רוק חדש באוף ברודווי בשם &quot;Rooms&quot;. החומר עצמו לא היה מבריק, אבל השחקנים היו כל-כך נהדרים שהם סחפו את כולנו וממש נהניתי מהעניין. אחרי זה - חזרה כיפית במיוחד עם רפאל, בה העמדנו את הריקוד שלנו לדואט. ציינתי כבר שממש בא לי כבר לנשק אותו? אנחנו עובדים על השיר כבר כמה שבועות ועדיין לא העזנו להתנשק.</p><p>17.3&nbsp;- הלכתי בצהריים למצעד של סיינט פאטריק בשדרה החמישית. היה מגניב, והתמונות מספרות את זה יותר טוב:</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18251994.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" /></p><p>[כל-כך מתגעגעת לנופי אירלנד.]</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18251995.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>[קהל במצעד.]</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18251996.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>[זקני אירלנד מצטרפים לחגיגה.]</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18252000.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" />&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18252001.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" />&nbsp;&nbsp;&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>19.3 - מוקי ושח הגיעו. הם העירו אותי על הבוקר בשיחת טלפון, תוך 20 דקות פגשתי אותם בחיבוק ארוך ומרגש. ישבנו לארוחת בוקר קצרה טרם טסתי לביצפר, בהפסקת הצהריים שלי נפגשנו שוב, וגם בערב. קצרצרים כאלה, כל-כך שמחתי לראותם.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18252008.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p>20.3 - אחרי ביצפר לקחתי את מוקי ושח לסיור באיזור צ'יינטאון וליטל איטלי. הסתובבנו ברחוב קאנאל, וברחובים הקטנטנים והמסתעפים של השכונות, רגע סיני רגע איטלקי. ישבנו לארוחת ערב טובה ומשביעה באיזו סינית שכונתית, ומשם הלכנו ברגל דרך סוהו לכיוון יוניון סקוור. עצרנו בפורבידן פלאנט ונגנבנו מכל דברי הגיקים שהחנות הזו מחזיקה, ועצרנו בוירג'ין בשביל מוקי לתור אחר דיסקים נדירים של להקות שרק הוא מכיר. היה נהדר.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18252007.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>[עם מוקי במסעדה.]</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18252005.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>[עם שח במסעדה.]</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18252009.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>[עם שניים מהגברים האהובים עליי בעולם - וויליאם שייקספיר ואדגר אלן פו - בחנות של פורבידן פלאנט.]</p><p>&nbsp;</p><p>21.3 - יום מעולה עם מוקי ושח. התחלנו בסיור רגלי בטיימס סקוור, כולל עצירות בנקודות מפתח - טויז אר אס, החנות של M&amp;M וכיוצא בזה.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18252015.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18252010.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>[שלושתינו במקום עבודתי העתידי.]</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18252011.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>[שח ואני במחווה נהדרת לוויקד.]</p><p>&nbsp;</p><p>משם תפסנו אוטובוס תיירים עם גג פתוח שלקח אותנו לסיור דאונטאון. ירדנו בבטרי פארק שם סיירנו קצת ועלינו על המעבורת של סטייטן איילנד הלוך חזור.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18252012.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>[עם שח, עושות פרצופים מצחיקים במעבורת.]</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18252018.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p>אחרי שנחנו בנפרד אחה&quot;צ נפגשנו בערב לארוחה רשמית במסעדה הנהדרת סמית' אנד וולנסקי. היה, כמו טעים, הפרה הכי מוצלחת שטעמתי בחיי, והחברה הייתה נפלאה עוד יותר.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18252016.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p>22.3 - היה לנו יום רגוע בסנטרל פארק. התחלנו עם ארוחת בוקר בהארלם, מה שהיה מעניין, ומשם עברנו לאיזור רחובות ה-80 בסנטרל פארק וירדנו למטה. ראינו מקומות מרכזיים כמו הפסל של אליס בארץ הפלאות, טירת בלוודר ומזרקת בת'סדה. אני מאוהבת בפארק הזה. משם המשכנו לסיור בשדרה החמישית, עצרנו באף איי או שוורץ ובבילד אה בר, וקינחנו בשתייה חמה בברייאנט פארק. נהדר.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>משם נסעתי לדירה של רפאל לפגישה קבוצתית בניסיון למצוא סצנות סופיות לשיעור משחק.</p><p>היה פורה וכיפי.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18252006.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>[כיתה D3, מינוס ג'ייק וקרולינה. שורה עליונה מימין: דיויד, רפאל, שרה ונדג'ה. שורה אמצעית מימין: רובריה, איימי, מריה, ג'ינה וחיימה. שורה תחתונה מימין: אני, פרנצ'סקה, קלסי, קיילר וג'ייד. תמונה נהדרת.]</p><p>&nbsp;</p><p>אחרי החזרה שעטתי לרחוב 45, ומוקי, שח ואני צפינו במחזמר הנפלא והאלמותי &quot;שיער&quot;. כמו תמיד, אי אפשר לתאר כמה אני אוהבת את המחזמר הזה. צרחתי, שרתי, רקדתי&nbsp;אתם על הבמה... אין ספק שהמחזמר הזה מחזיר לי אמונה ברצון שלי לעשות את זה כל חיי.&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18252017.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18252014.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p>שני 23.3 - בלילה היה בניו יורק אירוע שקורה אחת בשנה - הקרקס של ברנום מגיע לעיר, ואתו הפילים. בחצות הלילה בערך הם מגיעים, והפילים צועדים ברחובות מנהטן. לאלה שראו את &quot;שמש נצחית&quot;, האירוע מונצח שם. זה הזוי ומגניב, ומסוג הדברים שקורים רק בניו יורק. אז כמובן ששירה ואני הלכנו לשם, והיה מדהים.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18258950.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /> <img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18258951.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /> <img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18258952.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /> <img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18258953.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /> <img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18258954.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p>רביעי 25.3 - הייתה לי הפסקה של ארבע שעות מביצפר, אז שח ואני עשינו לנו יום שופינג. התחלנו בברגר קינג, לארוחת צהריים אמריקאית מזינה, קינחנו בדונאט (בוסטון קרים בשבילי, ונילה בשבילה) ונכנס ל-H&amp;M. לאחר מדידות היא התחדשה בשניים-שלושה פריטים, אני בחמישה. מצחיק - היא רצתה שופינג, ובסופו של דבר אני קניתי יותר. זה השופינג הראשון שלי מאז שבאתי לפה (ואני גרה פה כמעט שנה! מי היה מאמין...), והייתי זקוקה לקצת דברים חדשים, גם פרקטיקלי וגם בשביל הנשמה, ויכולתי להרשות לעצמי כי המשפחה המקסימה שלי שלחה לי כסף עם מוקי ושח.</p><p>אחרי הבגדים, עברנו למקדש הנעליים הידוע כ&quot;פיילס שוז&quot;, והתחדשתי בארבע זוגות נעליים - שני זוגות של נעלי סירה פתוחות, כי תמיד ורציתי ולא היו לי, ושני זוגות נעלי עקב יפייפים. בסופו של דבר, כל אישה אוהבת נעליים, וכשזה ארבעה זוגות ב-60 דולר, איך אפשר לומר לא?</p><p>אין ספק שאני צריכה לפנק את עצמי לעיתים קרובות יותר.</p><p>&nbsp;</p><p>בערב הלכנו כל הכיתה לחזרה הנלית של הפקת &quot;Finian's Rainbow&quot; בניו יורק סיטי סנטר. מחזמר לא מאוד מוכר מהפיפטיז...</p><p>הייתה הפקה נהדרת, מרשימה ומלאת פרטים ובאמת מקסימה.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18258955.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p>[אנחנו לפני שההצגה התחילה. מימין: קלסי, לוטוס, רובריה, אני, קיילר וג'ייד.]</p><p>&nbsp;</p><p>שישי 27.3 - הלכתי לראות את &quot;I Love You, Man&quot; עם ג'ינה ולוטוס.&nbsp;היה נהדר - מצחיק וקליל וחכם ושמח על הלב.</p><p>&nbsp;</p><p>שבת 28.3 - היה לנו שיעור השלמה בסטפס, והייתי חייבת לציין מה שהמורה אמרה לי (זו אותה המורה שהיו לי בעיות אתה בג'אז סמסטר שעבר כי היא חשבה שאני מתחצפת כשלא התכוונתי לכך). עשינו תרגיל והיא שאלה כל אחד מה הוא חושב שהוא הכי צריך לשפר. אני עניתי שאני צריכה לעבוד על הביטחון העצמי שלי, והיא אמרה:</p><p>&quot;Definately! You know, Stav, you are one of the most hard-working people I know, and you've come such a long way since you came here. Look at your dancing, you've improved so much! Now you just gotta be confident and know that all that work you've put in is paying off&quot;.</p><p>זו מחמאה אדירה מכל אחד, ובמיוחד ממישהי כמו סינת'יה, שקורעת לנו את הצורה ולא מחמיאה בקלות.</p><p>זה עשה לי את היום.</p><p>&nbsp;</p><p>ראשון 29.3 - פינקתי את עצמי בסרט לבד, הלכתי לראות ווצ'מן. לא נפלתי מהכיסא, אבל אני מתה על הויזואליות שלו.</p><p>&nbsp;&nbsp;</p><p>מלבד זה אני כמעט כל יום חמישי אצל הזוג העשיר לארוחת צ'ילי. תמיד טעים נורא, החברה תמיד נעימה וזה תמיד מין בריחה מהלחץ של היומיום למשהו רגוע יותר.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>נכנסים לשבוע השישי ללימודים.</p><p>באופק - המלט, סצנה סופית במשחק, שני דואטים ושני סולואים בשיעור מחזות זמר, מונולוג ופואמה לוי-פי-אס, אריה איטלקית וקומבנציות מחול שונות.</p><p>ציינתי כבר שאני מתה על החיים שלי, על המקצוע שלי ועל העיר שלי?</p><p>&nbsp;</p><p>לחיים!</p><p>&nbsp;</p><p>נ.ב. ששווה ציון -</p><p>אני מפתחת חיבה גדולה לספרי תאטרון ומחזות זמר. הספריה שלי בנושא גדלה בקצב מסחרר. אני לא מוציעה על זה יותר מדי כסף, תמיד קונה יד שנייה וכיוצא בזה, אבל זה תענוג של ממש. עולה לי חיוך ענק על הפנים רק מהלסתכל על זה.</p><br /> http://stav-meishar.livejournal.com/10779.html exhausted public 0 http://stav-meishar.livejournal.com/10720.html Sat, 07 Mar 2009 21:34:16 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/10720.html <br /><p>אני יודעת שזה טיפשי להתעסק בזה, אבל בימים האחרונים אני מפנטזת נורא על מסע באירופה. בהתחלה חשבתי road-trip, אבל לא, יותר מדי בלגן, טרחה וזמן. ראיין-אייר או איזי-ג'ט יעשו את העבודה קלה יותר, וסביר להניח שזולה יותר.</p><p>זה טיפשי להתעסק בזה כי זה לא יקרה בקרוב. למה? כי אני רוצה לכלול בזה עבודה בסאמר סקול בצרפת, מה שאומר שזה צריך להיות באזור קיץ (שזה גם ככה התקופה הכי טובה לטייל). בקיץ 2009 אני עוד לומדת, בקיץ 2010 סביר להניח שלא אסע לשומקום, בגלל ה-OPT.</p><p>OPT זה ראשית תיבות של <a class="blog" href="http://en.wikipedia.org/wiki/OPT" target="newWin">Optional Practical Training</a>. ומזה זה בעצם? זה תוכנית מיוחדת בארה&quot;ב, שמשמעותה שמי שסיים לימודי השכלה גבוהה בארה&quot;ב רשאי להישאר בה עוד שנה ולעבוד במקצוע שהוא למד פה. זה נחשב כמו השתלמות, זה נחשב חלק מהחינוך שקיבלתי פה.</p><p>אחרי השנה הזו יתחיל כל הבלגן, כמובן... אם ברצוני להישאר (ואני משערת שזה יהיה המקרה), אני אצטרך להגיש בקשה לויזת אומן, וזה סיפור מהתחת... אבל זה כבר סיפור אחר.</p><p>[באמא'שלי, עדיף כבר להתחתן עם אזרח אמריקאי וזהו...]</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>אז אם הטיול הזה יקרה, הוא יקרה כנראה בקיץ 2011, כשאהיה בת 23 (פאק, זה נראה רחוק!)...</p><p>בקיצור, ממש טיפשי להתעסק בזה. לפנטז על זה.</p><p>אבל זה עושה לי טוב, לפנטז על הטיול הזה.</p><p>זה עושה לי טוב לחשוב על שדות ירוקים ושפות זרות ותרבויות אחרות...</p><p>&nbsp;</p><p>אז תרשו לי לחלוק אתכם את הקווים הכלליים של הטיול הפנטסטי הזה.</p><p>[למה? כי בא לי.]</p><p>[וואי, באמת שאני מרגישה טיפשית לפנטז על זה.</p><p>תאמינו לי אם אגיד שזה נותן לי נקודת אור להיאחז בה, עד כמה שזה לא ריאלי?]</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>אני אתחיל ביוני, כנראה איפשהו לאחר הימולדת שלי, באירלנד.</p><p>אנחת בדאבלין.&nbsp;אשאר בעיר שלושה-ארבעה ימים, אתייר בה.</p><p>אמשיך לווטרפורד, שם עבדתי בזמנו. אטייל בעיר היפיפיה ובפרברים שסביבה.</p><p>אקפוץ למסעדה האיטלקית שאת קירותיה מקשטים ציורים שאני מכרתי לבעל המקום. היא על החוף של אחד הפרברים, אחלה פיצה, אחלה טיילת. יהיה מצחיק לראות אם הבעלים זוכר אותי, הוא היה כל-כך נחמד, הזמין לי פיצה עם כל התוספות האהובות עליי, ישבנו וקשקשנו על הא ועל דא.</p><p>אשאר באירלנד בערך שבועיים, ואטייל בה ברכב שכור. אראה ירוק כמו שאין בשום מקום אחר בעולם.</p><p>אעמוד על חופים נידחים, רגליי חופרות בחול, ואצפה אל האופק.</p><p>&nbsp;</p><p>משם אמשיך ללונדון, כי אין כמו לונדון בעולם.</p><p>זו העיר האהובה עליי בעולם, אתם יודעים.</p><p>אלך למחזות זמר, ולמוזיאונים, ולמקומות שעושים לי שמח כמו הולנד פארק וקמדן טאון.</p><p>אתארח בפיקדילי הוסטל, לזכר הימים הטובים, ואבקר את איציק ובילי והילדים בפרבר הנחמד שלהם.</p><p>אוכל המון המון המון בנופי פאי.</p><p>אפגוש את האחים קיירן ואלסטר, מהסאמר-סקול של 2003. אני עוד בקשר עם שני היהודים הקטנים (כבר לא כל-כך קטנים...), ויהיה נהדר לראותם.</p><p>אלך לתאטרון הגלוב, אפילו שכבר הייתי שם, ואדמיין שאני צופה פשוטת-עם בתקופה האליזבתנית. זה יהיה קיץ, אז אולי כבר יהיה הפקה של אחד ממחזותיו של שייקספיר על במת הגלוב, או בפארק הפתוח, הם עושים את זה לפעמים.</p><p>אבקר את פיטר בהייד פארק, ואקשיב לאנשים נואמים על הכל ועל כלום.</p><p>אעשה טיולים רגליים עם הלונדון-ווקס. חובה - טיול בעקבות הביטלס.</p><p>שבוע שם יספיק.</p><p>&nbsp;</p><p>משם, באזור אמצע יולי, אמשיך לצרפת.</p><p>לטרואזי שבאזור השמפן.</p><p>לסאמר סקול של סילס, שם למדתי פעמיים.</p><p>אחזור בתור מורה.</p><p>אולי למחול, אולי לאנגלית.</p><p>אעדיף ללמד מחול, נראה לי.</p><p>בבוקר אעשה השכמה לישראלים מהמשלחת הנוכחית, אשכים אותם בשפת הקודש.</p><p>את השאר אשכים ב-&quot;Debut, soleil!&quot;, כמו שנעשה לי בגיל 15, ואצחק בשקט.</p><p>אלך לחדר שהיה - פעמיים - שלי, בקצה המסדרון של המעונות של הבנות. אפתח את דלת הארון ואראה שם - &quot;שרון וסתיו ... 2003&quot;, ואז &quot;חן וסתיו ... 2005&quot;.</p><p>אולי אפילו אספר לחניכות שזו אני הפוחזת שהעזה להשחית את רכוש הסאמר סקול.</p><p>אשחק המון המון בדמינטון, וגם קצת כדורעף, אפילו שאני גרועה בזה. אעשה לחניכים משחקי חברה, קריוקי וכיוצא בזה. אצא אתם לטיולי שטח בפריז ובאפרנה ובראמס ובמפעל השמפנייה של מרסייה. נעלה יחד על רכבות ההרים באסטריקס וביורודיסני.</p><p>אוכל שוב את המנה הטעימה נורא שיש להם, מין קוביות תפוחי אדמה עם בייקון שהיו הדבר היחיד שאהבתי לאכול שם.</p><p>אעשה המון ספורט מים - סקי בוב (זה אבובים, בצרפתית) וסקי מים (ששכחתי איך נקרא בצרפתית).</p><p>ארקוד ואשיר עם הילדים בדיסקוטקים בערבים.</p><p>ובסוף היום, אצא מטרואזי לראמס השכנה, ואבלה ערבים שלמים עם אורליין ועדי. מצחיק, איך גלגל מסתובב, איך השניים האלה יחד כמעט שלוש שנים, ואיך הוא אשכרה גר בארץ חצי שנה. לא ראיתי אותו מלא זמן, יהיה נהדר לראותו ולבלות עם שניהם זמן איכות.</p><p>אולי יהיה לי רומן קצר&nbsp;עם אחד המדריכים, כי היי, המבטא הצרפתי הזה נורא סקסי, והיי, זה מה שאמורים לעשות כשיש מעונות יוניסקס למדריכים, וכולם בני עשרים ומשהו, והיי, לא חובה לנהל רומן בסיטואציה כזו?</p><p>&nbsp;</p><p>אעבוד שם שלושה-ארבעה שבועות, קצת כסף כיס, וקצת טוב לנשמה.</p><p>משם אמשיך לסקוטלנד, בדיוק בזמן לפסטיבל התאטרון המפורסם באדינבורו.</p><p>אראה מלא תאטרון, מיינסטרים ולא מיינסטרים, פרינג' וקרקס והפקות שונות ומשונות מכל סוג.</p><p>אטייל באזור אדינבורו, אהנה מהנופים אבלה ערבים בפאבים אפלוליים ואלפרטט עם סקוטים עם מבטא יפיפה, אבל לא אלך הביתה עם איש מהם, כי היי, מבטא מגניב או לא מגניב, אי אפשר להבין מילה ממה שהם אומרים!</p><p>אחשוב על אלן קאמינג, ואצחק לעצמי.</p><p>&nbsp;</p><p>משם - ברלין.</p><p>אתארח אצל עמנואל, כפרה עליו כמה הוא חסר לי... נלך למועדוני גייז ולמופעי דראג ולמקומות הזויים ונהדרים.</p><p>נצא לברים, נשתכר יחד ונחזור הביתה למרתון של סקס והעיר הגדולה, עם מלא חטיפים ושוקולדים.</p><p>נרדם יחד אחרי שיחת בנות ארוכה אל תוך הלילה.</p><p>אם הוא ימצא בחור באחד הברים, אני אשן על הספה ואצחקק כשאשמע את החריקות מהחדר שלו.</p><p>ולמחרת אכין ארוחת בוקר לשלושתנו.</p><p>הוא יראה לי את מברלין מבפנים ומבחוץ, נתור אותה יחד לאורכה ולרוחבה ויהיה לי נהדר.</p><p>אם לין (חברה טובה שלי מאמדה, במקור מגרמניה) תגור שם אז, אז גם אותה אראה, ונצא לנו לבילוי תרבותי בעיר, לאיזה הצגה או משהו בסגנון.</p><p>&nbsp;</p><p>עד מקומות אופצניואליים במסע:</p><p>איטליה, כי יש שם אוכל נהדר ואמנות מדהימה ונופים נהדרים.</p><p>אמסטרדם, בשביל המסיבות והצחוקים.</p><p>ספרד, כי ברצלונה מרתקת אותי, ואמורה להיות מהממת.</p><p>בלגיה, כי אין על שוקולד בלגי.</p><p>אוסטריה, כי תמיד חלמתי לבקר באחוזה בה צילמו את צלילי המוזיקה.</p><p>&nbsp;</p><p>הכל נתון לשינויים, כמובן :)</p><p>אח, זה יהיה נהדר...</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>איפשהו בדרך, מתישהו, באחת הארצות, אפגוש אוטובוס (פולקסווגן, כמובן, פריט אספנים) שיהיה מפוצץ בהיפים, היפים נהדרים, מטונפים וארוכי שיער.</p><p>שיער ארוך, בלונדיני ודקיק, כמו קרני שמש בין האצבעות.</p><p>ראסטות שחורות, קשות כאבן.</p><p>תלתלי כבשה חומים, רכים.</p><p>נשים יפות בשמלות קיץ אוריריות ושדיים קטנים.</p><p>הם ינגנו על גיטרות, הגברים, ולנשים יהיו תופי מרים ופרחים בשיער.</p><p>ותהיה להם אספקה אין-סופית של גראס, מתחת למושבים.</p><p>ונשיר וננגן ונרקוד נשכח מהכל.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>מתישהו גם אעשה טיול במרכז ודרום אמריקה.</p><p>וזה לא כזה מטורף ויקר, כשגרים בצפון אמריקה :)</p><p>[בהשוואה למחירים מהארץ, כמובן.]</p><p>ואני לא מתכוונת לטיול תרמילאים, זה לא הסגנון שלי.</p><p>אני אטייל, כן, ואראה מקומות מדהימים, אבל בסוף היום אני אחזור למלון זול אבל נורמלי, עם מקלחת עם מים חמים זורמים ושירותים עם ניאגרה.</p><p>לא תראו אותי חיה באוהל ומחרבנת בחור באדמה, ממשששששששששש לא...</p><p>אני אבקר את רפאל ודויד במקסיקו. רפאל בטוח יהיה שם, הוא רוצה לחזור אחרי הלימודים, ודויד אני לא זוכרת אם הוא רוצה לחזור או לא... שניהם גרים במקסיקו סיטי ויהיה נהדר להתארח אצלם ולגלות את העיר עם מקומי.</p><p>ואולי אלך לברזיל, אבקר את ריקרדו. שנים שלא ראיתי אותו ואני מתגעגעת.</p><p>&nbsp;</p><p>אני כל-כך רוצה לטייל בכל העולם...</p><p>הכי טוב יהיה לקבל עבודה ב-international tour.</p><p>ברודווי זה נהדר, וחלום אמיתי, אבל אני חושבת שטור בינלאומי יותר מושך אותי כרגע.</p><p>&nbsp;</p><p>אני חושבת בקול רם, ומרגישה טפשית.</p><p>ומלנכולית.</p><p>אני חושבת שאפסיק עכשיו.</p><p>&nbsp;</p><p>שני דברים לצפות אליהם:</p><p>1. שח ומוקי (דוד שלי והבת שלו) באים עוד שבועיים. לבלות זמן איכות עם שח יהיה הדבר הכי טוב שקרה לי לאחרונה. אני אוהבת אותה כל-כך, ומתגעגעת.</p><p>2. החלטתי - בסופ&quot;ש של ממוריאל דיי (סופ&quot;ש ארוך בסוף מאי, שבו אנחנו מקבלים&nbsp;גם את יום שני&nbsp;כחופש) אני&nbsp;הולכת ל<a class="blog" href="http://playadelfuego.org/" target="newWin">זה</a>. למה? כי זה הדבר הכי קרוב שאני אקבל ללהיות היפית במאה ה-21.&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>עצוב לי.</p><p>&nbsp;</p><p>נ.ב. 1: אפרופו חו&quot;ל, אתם יודעים מה אחד הקטעים הכי מעצבנים בלגור פה? כשאתם גרים בבית, כלומר בישראל, אתם חוסכים כסף, ואז כשהצטבר, אז נוסעים לחו&quot;ל, לחופשה, רואים עולם. כשגרים בניו יורק, חוסכים כסף, וכשהוא מצטבר, מה עושים? רואים עולם? סופגים תרבויות אחרות? לא ולא!</p><p>כשמצטבר כסף אז חוזרים הביתה, למשפחה ולחברים. כשגרים בחו&quot;ל, וכולם בארץ, הכסף מתבזבז על ביקורי בית ולא על שום מקום אחר...</p><p>זה באסה שחבל על הזמן.</p><p>זה למה נסעתי לאל איי, וזה למה אני מתכוונת לעשות לי מיני חופשות בארה&quot;ב. זה לא זול במיוחד (הטיסה לאל איי הייתה 300 דולר, שזה כמו טיסה לטורקיה בערך, לא?), וזה לא באמת חו&quot;ל, אבל זה כן. ארה&quot;ב כל-כך ענקית, שיש בה הכל מהכל, תלוי לאן נוסעים. יש מלא תרבויות שונות לגלות בתוך הארץ האחת הזאת, וזה מרתק לטייל פה. יש לי עוד המון דברים לגלות ולראות פה, זה מרגש לחשוב על זה :)</p><p>נ.ב. 2: הסתכלתי במקרה על רשתות ה-wi-fi שהמחשב שלי קולט. מסתבר שלאחד השכנים שלי יש רשת בשם Lou's Vagina.</p><p>מטריד.</p> http://stav-meishar.livejournal.com/10720.html melancholy public 3 http://stav-meishar.livejournal.com/10431.html Sun, 01 Mar 2009 23:56:59 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/10431.html <p>אז... לוס אנג'לס...</p><p>וואו, אני אפילו לא יודעת איך להתחיל...</p><p>&nbsp;</p><p>אני אתחיל בזה שלא הבנתי כמה הייתי זקוקה להתרחק מניו יורק עד שהייתי שם.</p><p>אני מתה על העיר הזו, מתה על הלימודים ועל כל השאר, אבל השילוב הנהדר של חברים, שמש, ים ובילויים היה כמו תרופה בשביל לבי הדואב, ומילא אותי בכוחות מחודשים לקראת הסמסטר השלישי.</p><p>&nbsp;</p><p>בשישי 13.2 בבוקר תפסתי טיסה ללוס אנג'לס. שש שעות, כולל קונקשן, פעם הבאה תזכירו לי לשלם קצת יותר בשביל טיסת נון-סטופ, זה שווה את זה.</p><p>חתתי ב-11 שעון אל איי (זה לא מצחיק שבארץ אחת יש כמה טיים זונז?), וגיום אסף אותי.</p><p>גיום, לאלה מכם שלא יודעים \ זוכרים, היה המורה שלי בסאמר סקול בצרפת ב-2003. יש לי כישרון שכזה להישאר בקשר עם אנשים מהעבר, בייחוד אם הם מורים, לכו תסבירו... הוא גר באל איי כבר איזה שנה, ונפגשנו בניו יורק כשהוא ביקר באוקטובר, והלהתארח אצלו הייתה האופציה הכי סבירה מאחר ובת דודתי (שגרה באל איי) בדיוק עברה לדירה חדשה עם החבר שלה ולא יכלה לארח אותי.</p><p>בקיצור, גיום אסף אותי מהשדה ונסענו לביתו בלונג ביץ', שזה כמו מין פרבר של אל איי. יפה שם נורא, שמש ובתים פרטיים ודשא בחצר הקדמית. הכרתי ידיד שלו בשם סם, שהתארח אצל גיום גם הוא&nbsp;(סיפור עצוב, הוא בדיוק מתגרש מאשתו ולא היה לו איפה להישאר אז הסתדרנו שלושתינו בדירה), והכנו ארוחת ערב טעימה אך פשוטה של לחם עם מלא גבינות צרפתיות מסריחות (המקרר של גיום הוא קלישאה מהלכת בנושא הקולנריה) וסלט אבוקדו נהדר.</p><p>אחרי הארוחה גיום לקח אותי לסיור בדאונטאון אל איי - אזור הבילויים, ליטל טוקיו וכיוצא בזה. היה נחמד ללכת ברגל ולגלות את האזור בשעות הערב המוקדמות.</p><p>[ישבנו לדרינק באחד הברים השכונתיים והתעדכנו קצת אחד בחיי השני. היה פתיחה נעימה ורגועה לשבוע נהדר.</p><p>כשחזרנו הלכנו שלושתינו למסעדה הודית שכונתית, אוכל נהדר בכמויות נדיבות ובשלל טעמים.</p><p>אוך, בא לי הודי עכשיו...</p><p>אחרי הארוחה הצטרפנו לשכנים מהבניין ליד - ג'ייסון וג'ייק - לערב של שתייה ופלייסטיישן ווי... אני חושבת שזה היה אחד החלקים האהובים עליי בחופשה - לבניין שלהם ושל גיום יש חצר משותפת, ואיכשהו הם כולם נהיו חברים נורא טובים ותמיד מבלים את הערבים ביחד. חבר'ה מדהימים, אחלה חוש הומור ונותנים לך להרגיש הכי נוח בעולם, הלוואי שבניו יורק היו דברים כאלה...</p><p>הפלייסטיישן העניק לערב את רוב הכיף, שיחקנו הולה הופס ויוגה ובאולינג והיה מצחיק וחברותי ונעים וזורם.</p><p>שבת.</p><p>בשעות הבוקר המאוחרות גיום ואני הלכנו לחוף, לגלוש. מעולם לא גלשתי לפני, והוא ברוב טובו השאיל בשבילי חליפת גלישה וגלשן קטן, ועזר לי ללמוד. לא גלשתי בעמידה, כמובן, רק בשכיבה, אבל זה היה כיף. בזמן שהוא הלך לגלוש כמו הגדולים, אני גלשתי בשכיבה כמו ילדה קטנה, צווחת ונהנית מכל רגע.</p><p>כשהספיק לי יצאתי החוצה וטיפסתי על שובר הגלים. עמדתי בקצה, ידיים על המותניים, רוח בשערי, ריח מלח באפי ושמש בעיניי. הסתכלתי אל האופק, כל-כך יפה וכחול ושלו, והשמש זורחת כל-כך יפה, והיה לי רגוע ונעים בפנים.</p><p>שרתי את הפזמון הסופי של <br />Defying Gravity <br />מוויקד, והמשפט <br />&quot;And if I'm flying solo, at least&nbsp;I'm flying free&quot;&nbsp;<br />הדהד לי בראש, מקבל משמעות חדשה.</p><p>אני חושבת שלטוס סולו זה מה שאני צריכה עכשיו. אני בת 20, צעירה, כל החיים לפני, ואני רוצה ליהנות מכל מה שיש להם להציע, הכל הכל הכל, בלי להגביל את עצמי לשום דבר.</p><p>בעומדי שם על שובר הגלים הרגשתי חופשייה ומשוחררת כמו שמזמן לא הרגשתי, וזה היה טוב.</p><p>אחרי הגלישה חזרנו לבית של גיום, הוא וסם עזבו את הבית לסופ&quot;ש (טורניר רוגבי בסאן דייגו, תאמינו או לא) ואני נשארתי בדירה. עשיתי ערב שקט, קריאה ונמנום, ומאוחר יותר הצטרפתי לשכנים (הכרתי עוד שניים - קלאודיה ורוברט) לברביקיו. ג'ייק, מסתבר, אוהב נורא לבשל, ומבשל טוב. למנה ראשונה אכלנו פלפלים חריפים ממולאים בגבינה ונקניק, לעיקרית היה רצועות סטייק עם אורז בסמטי, בצל מטוגן ואספרגוס על הגריל. נפלא נפלא נפלא, ללקק את האצבעות. פרשתי באזור אחת וחצי בלילה וישנתי כמו תינוקת עד הצהריים.</p><p>&nbsp;</p><p>יום ראשון.</p><p>קמתי מאוחר, בנינוחות, ובאזור שתיים בצהריים עינב (בת דודתי) אספה אותי ונסענו ל-וניס ביץ'. לצערי היא לא יכלה להישאר אתי יותר מדי שם, כי החבר שלה חזר מניו מקסיקו או משהו והיא רצתה לבשל לו, אז נשארתי שם לבד והיה נהדר. בדיוק השעה הצהובה והשקיעה, מלא דוכנים של פיצ'פקע'ס, מלא אנשים צבעוניים ומצחיקים. מלא הומלסים, אבל הומלסים עם שמחת חיים, והמון היפים מטונפים ונהדרים, כמו שרק אני אוהבת.</p><p>היה שם מעגל מתופפים, כל-כך כמו חוף התופים בתל-אביב, ועם חיוך ענק על הפנים נכנסתי למעגל ורקדתי עם זרים, רובם הומלסים, בשחרור ובשמחה כמו של ילדים. רגעים קסומים שכאלה עושים לי את היום - מעגל מתופפים שהקצב בו זורם וספונטני, שקיעה מהממת על החוף, רחש גלים וריקוד משוחרר וחסר דאגות עם זרים מוחלטים. נפלא.</p><p>הלכתי לכל אורך וניס ביץ' עד חוף סנטה מוניקה, הליכה יפיפיה של כשעה במהלכה השמש שקעה. בסנטה מוניקה יש לונה פארק קטן וחביב, עם גלגל ענק וצמר גפן מתוק ודובים ענקיים שתזכה בהם אם תירה מדויק. קניתי שוקו גדול בקופי בין הקרוב וצפיתי בילדים עם כוכבים בעיניים צווחים את הגרון שלהם על ספינת הפיראטים. חשבתי על אורוני, על התגובה שלו כשאבא ואני עלינו אתו על ספינת הפיראטים בלונה פארק תל אביב (הוא קבר את ראשו בחיק אבא, ייבב שהוא עומד להקיא וביקש שנגיד לו כשזה נגמר) והתגעגעתי אליו נורא. אני אוהבת לונה פארקים בלילה, עם אורות נאון אינסופיים. משם לקחתי מונית לדירה החדשה של עינב, אכלתי אתה ארוחת ערב של מרק עוף וירקות נהדר שהיא הכינה, ומשם היא הסיעה אותי ליונתן, ידיד שלי מתלמה, שגר בשרמן אוקס (בוואלי) ואירח אותי ללילה. היה נהדר לראותו שוב אחרי שנים שלא התראינו, לבחון את אוסף המחזות, הסרטים וספרי הקומיקס שלו והלתעדכן אחד בחיי השני.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18035474.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /> <img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18035475.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18035476.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[זוג היפים מתנשק על החוף. דברים כאלה עושים לי את היום.]</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18035477.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" />&nbsp;</p><p>&nbsp;[גלגל הענק בסנטה מוניקה.]</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>יום שני.</p><p>קמנו באזור עשר והלכנו לארוחת בוקר מטורפת בדיינר השכונתי - הוא קיבל ערמה ענקית של פנקייקים ואני קיבלתי חביתה ענקית עם עוף, עגבניות מיובשות, ארטישוק וגבינת בורסן, עם תפוח אדמה בצד. הארוחות בוקר של האמריקאים, באמא'שלי, כמה אני מתגעגעת לאיזה סלט ערבי וטוסט עם גבינה לבנה על הבוקר.</p><p>הוא הסיע אותי להוליווד, לקודאק תיאטר (איפה שנערך טקס האוסקר), שם גרה חברה שלי בשם מאיה, שהייתה אתי ביסודי. היה נהדר לראותה אחרי שנים שלא התראינו ולהיזכר איך היינו יושבות על גג ביתה ביפו ושרות שירי הלל לעיר בקולי קולות, שכל השכונה תשמע. זה אזור מעולה, והיה מגניב לאללה לראות איך מכינים את האזור לטקס האוסקר. עשינו מלא תמונות טפשיות, בעיקר עם הכוכבים שעל המדרכה ועם טביעות האצבעות שמול התאטרון. קנינו קצת תכשיטים בקלייר, כמו זוג נקבות, ואז אספו אותנו שני בחורים פינלנדים.</p><p>כן, פילנדים.</p><p>מה הסיפור? מאיה הכירה אותם איפה שהיא עובדת, הם באו לביקור באל איי והתחברו אתה מהר, והם בילו יחד כמעט את כל החופשה. אחד מהם קנה לה מלא דברים, שזה תמיד נחמד, והיום היה היום האחרון שלהם אז הם רצו לבלות קצת זמן יחד.</p><p>היה הזוי אך מצחיק... שני פינלנדים שנראים כאילו הם הרגע יצאו מלהקת מטאל - שיער ארוך, קעקועים, יו ניים איט. ישבנו במקום בשם ארומה, שאין כל קשר בינו לבין הארומה הישראלי, אבל הכל שם ישראלי - בעלים, מלצרים, אוכל... הפינלנדים, מסתבר, התאהבו בזיוה. אני עדיין הייתי שבעה אז הסתפקתי במילקשייק ובחברה הנעימה.</p><p>אחרי הארוחה שלושתם נפרדו לשלום ומאיה ואני חזרנו לאזור התאטרון. נכנסנו לוירג'ין מגה-סטור, שם עשינו מלאאאאאא תמונות טפשיות וקניתי שתי טי-שירטס (של אדוארד וקורליין, אני צפוייה, אני יודעת). המשכנו לספורה, להתאפר כמו שתי בנות מצחיקות. הייתי זקוקה לאיזה בילוי נקבתי מרוכז שכזה, והיה פשוט נפלא להיות אתה...</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18042169.jpg" border="0" style="width: 604px; height: 453px" alt="" /></p><p>[בארומה, עם שני הפילנדים. היה הזוי אך כיף.]</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18042170.jpg" border="0" style="width: 604px; height: 453px" alt="" />&nbsp;</p><p>[מאיה, מרילין ואני. שלוש כוכבות.]</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18035496.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>[באזור הקניון של הקודאק תיאטר, פסל ממש מגניב.]</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18035497.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>&nbsp;[ג'ולי ואני, כי אני אהיה כמוה יום אחד.]</p><p>&nbsp;</p><p>אחרי זה&nbsp;מאיה הלכה לעבוד, ויונתן בדיוק סיים לעבוד אז נפגשנו שוב. הלכנו לגרוב, שזה אזור מקסים עם שוק אוכל חביב, והסתובבנו ואכלנו ונהנינו מהאזור ומחברת השני.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18035478.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[המזרקה בגרוב.]</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18035495.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>&nbsp;[מלאכים באמריקה.]</p><p>&nbsp;</p><p>אח&quot;כ הוא הקפיץ אותי ברוב טובו ללונג ביץ' (שתבינו - נסיעות באל איי זה אף פעם לא פחות מחצי שעה, אי אפשר לשרוד שם בלי אוטו, כפי שגיליתי על בשרי). גיום וסם כבר חזרו מסן דייגו, אז בילינו את הערב בצפייה ב&quot;טיסת הקונקורדים&quot; האלמותית, סדרה גאונית ומומלצת בחום.&nbsp;</p><p>&nbsp;&nbsp;&nbsp;</p><p>יום שלישי.</p><p>יום שלישי היה היום שלי עם טל, ידיד ותיק מהעבר.</p><p>הלכנו לחוף הקרוב, והמשכנו ללכת לאורך קו המים עד אזור הספנות של לונג ביץ'. טיפסנו שם על עץ ענק, ואח&quot;כ ישבנו למרגלות ודיברנו. השלמנו פערים. .</p><p>משם הלכנו לתפוס צהריים, ישבנו במסעדה תאילנדית שכונתית ואח&quot;כ התפנקנו בשוקולד משוקולטרייה שכונתית, שאכלנו על דשא של בית להשכרה.</p><p>אחרי האוכל נסענו לפארק קרוב, פרשנו שמיכת פיקה, פתחנו שש-בש והוא הביא גיטרה. שיחקנו פעמיים, פעם הוא ניצח ופעם אני. כמעט שכחתי איך משחקים שש-בש...<br /> <br /><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18035498.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>&nbsp;[טל והשש-בש.]</p><p>&nbsp;</p><p>אחרי הפארק נסענו לאכול גלידה בגלידריה ממש טובה, והמשכנו לתאטרון להפקה מרתקת של מחזמר בינוני למדי בשם פיפין. המחזמר לא משהו, אבל ההפקה הייתה ממש מרתקת לצפות כי הם שילבו בה אנשים חירשים. כל השחקנים שרו פלוס תנועות ידיים (שפת החירשים כלומר), והחירשים ששיחקו דמויות קיבלו שחקנים שעמדו בצדי הבמה ודיברו בשבילם, כאילו מפרשים את הידיים שלהם. בתפקיד הראשי של פיפין היה בחור חרש פלוס בחור רגיל, ושניהם היו על הבמה בו זמנית והשלימו אחד את השני. זה היה מדהים לצפות איזה פתרונות הם יכלו למצוא לעניין, ממש מדהים.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18042194.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" />&nbsp;<br />[גלידה ממש טובה.]</p><p>&nbsp;</p><p>אחרי ההצגה שקלנו לשבת לארוחה, אבל האמת, כבר נמאס לי ממנו ורציתי לחזור &quot;הביתה&quot;. עשינו הליכה קצרה באזור כי הוא רצה לתת לי מתנה והיה צריך להסביר אותה. זה היה עצם, העצם היחידה בגוף של איזה דג, שנראתה כמו עלי סחלב מיובשים. הוא אמר שזה הזכיר לו אותי... הזוי. <br />הוא הסיע אותי ללונג ביץ'.</p><p>יום רביעי.</p><p>יונתן היה אמור לבוא אתי ליוניברסל, אבל בסוף הייתה לו משמרת אז הלכתי לבד.<br />היה לי קופון של הנחה, אבל רק לאזרחי קליפורניה. עשיתי בחוכמה ומצאתי קבוצת אזרחים בתור שיכניסו אותי אתם בהנחה, ומרוב הכרת תודה על הקופון הם לא נתנו לי לשלם כמעט על הכרטיס, וחלקו את ההוצאה ביניהם. בסוף במקום לשלם 60 דולר שילמתי 10, מטורף...</p><p>הפארק לא הלהיב אותי יותר מדי. עשיתי את הסיור, והמקום היחיד שהגניב לי את התחת היה הסט המקורי של מוטל בייטס מ&quot;פסיכו&quot;, כולל הבית של אמא שלו על הגבעה. אני מתה על פסיכו, זה אחד הסרטים הראשונים שאי פעם ראיתי (בגיל 5 בערך, תאמינו או לא) ומאז ומתמיד אהבתי אותו לאללה.</p><p>עשיתי את המתקנים, המגניב ביותר היה המתקן החדש של הסימפסונס, שהיה מין רכבת הרים שלא באמת מתרחשת, הכל מוקרן על מסך ואתה רק זז בהתאם. קשה להסביר, אבל זה היה מגניב בטירוף, באמת. פארק היורה קצת אכזב, המומיה היה בן זונה, כל השאר לא ממש עניין אותי.</p><p>אני חושבת שאני תיירת די מעפנה, בסופו של יום.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18042176.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[קורליין על אמת!]</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18042177.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>&nbsp;[הסט המקורי של פסיכו! פאק מי!]</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>חזרתי בערב והצטרפתי אל גיום וסם, ונסענו לאורנג' קאונטי לארוחת ערב אצל ידיד צרפתי שלהם. אלוהים, כמה זה קשה להיות במצב &quot;צרפתית&quot; ערב שלם... האוכל היה מעולה, מלא נקניק לא כשר ובשר נהדר, ותפוחי אדמה ואבוקדו, ממש אוכל טוב. והרבה הרבה יין צרפתי, לבן ואדום, מבעבע ורגיל, והפעם אשכרה שתיתי לשם שינוי, ארבע כוסות אני חושבת, מה שאומר שהייתי לגמרי מצחקקת וטפשית.</p><p>אחרי הארוחה צפינו קצת בסקי, ובאזור עשר וחצי חזרנו הביתה.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18035499.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>&nbsp;[גיום, סם ואני.]</p><p>&nbsp;יום חמישי.</p><p>נסעתי בבוקר לאורנג' קאונטי, לבלות יומיים עם אוסנת הנהדרת.</p><p>כשהגעתי לאזור אספה אותנו מונית והלכנו, איך לא, לדיסנילנד!</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18042179.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>&nbsp;[כפרות.]</p><p>&nbsp;</p><p>אני מהמכורים, מודה. המקום הזה עושה לי חיוכים ענקיים. יום אחד אעבוד שם, באמא'שלי.</p><p>היה יום ממש לא עמוס ותורים ממש קצרים, היה לנו מזל... עשינו את כל המתקנים השווים, כמובן - ספייס מאונטן והרכבת בהרים ופיטר פן פלייט וכו' וכו'... אכלנו צהריים לא רעים בכלל (סנדביץ' חזיר נהדר), ובכלל, היה מזג אויר יפיפה, והיה לי כל-כך שמח להיות בחרתה, לקשקש קצת ולרכל כמו שתי נקבות. והפארק שמח, באמת.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18042180.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[אם היו לי 80 דולר מיותרים, זה מה שהייתי קונה. כל-כך מתוק.]</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18042178.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>&nbsp;[אני ואהבת חיי.]</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18042186.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[פיראטיות קשוחות.]</p><p>&nbsp;</p><p>חזרנו באזור שש-שבע לאוניברסיטה בה היא לומדת - אוניברסיטת צ'פמן - והכרתי את הרומייט שלה בקי, ועוד שתי בחורות מתוקות בשם שרה ועוד בחורה (צרפתייה, למרבה הצחוק) שאיני זוכרת את שמה.</p><p>ישבנו לארוחת ערב ברשת פיצריה כלשהי - הזמנו חומוס לראשונה וקיבלנו טחינה (חחח, זה ילמד אותי לא להזמין חומוס בפיצריה אמריקאית), ולעיקרית פסטה נהדרת של פסטו ועגבניות מיובשות.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18042185.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /> [שרה, בקי, אני ואסנת.]&nbsp;&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>אחרי ארוחת הערב התייפיפנו ויצאנו לחפש &quot;מסיבה שווה&quot;. בסופו של דבר בילינו למעלה משעה (!) בנסיעה בין בתים שונים שכנראה היו בהם מסיבות לא מספיק שוות, וכשלבסוף נבחרה המסיבה הייתי בשוק. בית פרטי מ-פ-ו-צ-ץ בסטודנטים אמריקאיים שיכורים, מוקפים בפחיות בירה ריקות וכוסות פלסטיק אדומות, כולם מתים לזיין ורק מחכים שהאלכוהול יספג בדם... לא ידעתי אם לצחוק או להיגעל, זה היה כמו כל קלישאה של סרט נעורים אמריקאי שאי פעם ראיתי. לא רציתי להישאר שם, וגם הבנות לא רצו, אז בסוף חזרנו למעונות.</p><p>&nbsp;</p><p>יום שישי.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18042187.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[באוניברסיטת צ'פמן הייתה פיסה מחומת ברלין, אז עשיתי מחווה קטנה להדוויג והשארית העצבנית.]</p><p>&nbsp;</p><p>בבוקר אוסנת ואני חזרנו לאזור דיסנילנד, הפעם לפארק קטן אחר שנקרא &quot;קליפורניה אדוונצ'ר&quot;. היה שם מתקן מגניב בטירוווווווווף של מין מלון ישן שהמעלית בו מתקלקלת ומעיפים אאותך למעלה ולמטה שוב ושוב... תפס אותי בהפתעה, אבל נהניתי.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/18042188.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>[אף פעם לא מספיק לי.]</p><p>&nbsp;</p><p>משם הלכנו לרכבת הרים מטורפת, ונהנינו כל-כך שעשינו אותה שוב, ואז שוב את המעלית... כיף להיות ילדה קטנה ומפגרת.</p><p>קינחנו במתקן ראפטינג כלשהו שהרטיב אותנו עד לשד עצמותינו, ואז חזרנו למעונות להחליף לבגדים יבשים.</p><p>משם אוסנת ליוותה אותי לאוטובוס, וחזרתי ללונג' ביץ' באזור שבע לערב האחרון שלי בקליפורניה.</p><p>גיום, סם ואני הצטרפנו שוב לשכנים המגניבים, לערב של אוכל טוב, שתייה ופלייסטיישן. היה נהדר ומצחיק, אני באמת חושבת שאתגעגע לשכנים האלה.<br /><br />שכנה&nbsp;שלו, שהייתה חייבת לו טובה, הקפיצה אות לשדה בחמש בבוקרי.</p><p>גם זו הייתה חוויה מעניינת... היא בת 40 ומשהו, גרושה עם ילד, ומבלה תמיד עם הצעירים (השכנים האחרים הם בני 27-30). מסתבר שהיא גם עשתה קצת דברים עם סם כשהוא ואשתו התחילו לריב... דיבנרו על סקס, ועל בנים, ועל השכנים האחרים והסקס שהם עושים או לא עושים אחד עם השני.</p><p>ובאיזשהו שלב חשבתי - היי, היא כמעט בגיל של אמא שלי. היא יכלה להיות אמא שלי, והיא שוכבת עם בחורים שגם אני הייתי יכולה לשכב אתם. האמת, היא הייתה די מגניבה, ולשנייה רציתי שאמא שלי תהיה יותר כמוה.</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>בסה&quot;כ - זו הייתה חופשה נהדרת.</p><p>חברים, אלכוהול,&nbsp; אוכל טוב והרבה כיף ורוגע.</p><p>זה נתן לי הרבה דלק, שאני מקווה שיספיק להרבה זמן.</p><p>ואני מקווה לחזור לשם מתישהו...</p><p>&nbsp;</p><p>וזהו :)</p> http://stav-meishar.livejournal.com/10431.html happy public 4 http://stav-meishar.livejournal.com/10193.html Tue, 24 Feb 2009 03:42:07 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/10193.html <p>מטעמי נוחיות, אני הולכת לעשות שני פוסטים נפרדים - אחד לשבועיים האחרונים של הסמסטר השני (מבחנים וכו') והשני לחופשת הסמסטר שלי בלוס אנג'לס, אז אנא עקבו אחרי... :)</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>לאורך כל העשרה ימים של הבחינות הייתי חולה... כאבי גרון, שיעול, ליחה, נזלת, יו ניים איט. זה די קקה להיות חולה בבחינות שכוללות ריקוד ושירה, אבל אני מאמינה שהסתדרתי היטב.</p><p>אז להלן איך שהרגשתי במבחני סוף הסמסטר (עוד לא קיבלנו ציונים, נקבל אותם עוד כשבועיים):</p><p>&nbsp;</p><p>מחול לתאטרון + בלט - אני מתביישת להגיד, אבל הייתי כל-כך בלחץ מבלט, כל-כך חסרת ביטחון ומפגרת, שכמעט שכחתי את הכוריאוגרפיה. לא שכחתי בסוף, אבל אני בטוח שחוסר הביטחון הקרין החוצה וזה אף פעם לא טוב. שאלוהים יעזור לי עם המכשולים שאני מציבה לעצמי, למה לעזאזל אני מענה את עצמי ככה... חוץ מזה הלך בסדר.</p><p>סייט סינגינג - הבחינה כוללת לבצע שיר שניתן לנו שבוע לפני, בלי לשמוע אותו בשום מקום, רק מלקרוא את התווים. הלך לי הרבה יותר טוב משחשבתי וקיבלתי מחמאות יפות מהבוחנים. לימודי הפסנתר משתלמים לי פה, משהו כן נשאר לי במוח משמונה שנים...</p><p>משחק - היינו בחדר שמעולם לא עבדנו בו קודם, עם אקוסטיקה מזעזעת, וזה השפיע על לא מעט אנשים בכיתה. אני לשמחתי הצלחתי להתעלם מהאקוסטיקה ולהמשיך כהרגלי, ואני מאמינה שהלך לי טוב. ריי (או כמו שאנחנו קוראים לו - דוד ריי) הוא מורה נהדר ואתגעגע אליו.</p><p>שירה קלאסית - על אף החולי הלך לא רע בכלל, למרבה ההפתעה. וזו רומנסה לא קלה, אבל הלך טוב.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17998497.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p>ג'אז+סטפס - אני מתה על הקומבינציה שלנו בג'אז, אז הלך אתה טוב. סטפס זה הדיסיפלינה החזקה שלי, וגם הלך טוב. אני ממש מקווה להתקבל לסדנת הסטפס בסמסטר הבא, כדי לעבוד על זה יותר.</p><p>דיאלקטס - המבחן הכי כיפי, ללא ספק. היו מלא תלמידים ומורים בחדר, מה שקצת הלחיץ, אבל קיבלתי הרבה מחמאות על המבטא הרוסי שלי, וגם עשינו ארוחה ע-נ-ק-י-ת מכל העולם - כל תלמיד הביא מנה מהאזור ממנו הוא עושה מבטא (אני הבאתי פירוג'י), והיה שולחן עצום מפוצץ בכל אוכל שתוכלו לחלום עליו. טעים, נהדר, משביע וכיפי. אכלתי נודלס סיני, תבשיל בשר סקוטי, עוגיות תה רוסיות, פאי תפוחים גרמני, ועוד המון דברים מגניבים... היה נפלא.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17998500.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p>מחזות זמר - המבחן הכי חשוב והכי מפחיד. היו מלא מורים בחדר, גם למחזור זמר וגם לפיתוח קול. והמבחן היה בתאטרון של בית הספר, שזה בכלל יכול להפחיד... אבל אני מתה על השיר שלי, ואני כל-כך בטוחה בו ובבחירות המשחקיות שלי שאני מסוגלת לבצע אותו תוך כדי שינה, ועל אף הקקה בגרון הלך לי מעולה. גם פה, אני אתגעגע למורה שלי סטפני, או מאמא סקוט... היא מדהימה גם בתור מורה וגם בתור דמות אימהית.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17998498.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p>VPS - לא רע בכלל, אני אוהבת את המונולוג והמבטא שלי משתפר עוד ועוד. נטייה מוזרה שפיתחתי והמורים הצביעו עליה - ביום יום אני מדברת בסדר, אבל כשהמוח שלי עובר למצב &quot;בחינה בVPS&quot; ה-ס' שלי נהיית שורקת. זה מעצבן, וזה הולך להסתיים בקרוב, נשבעת.</p><p>אז זה המבחנים...</p><p>&nbsp;</p><p>מה קרה מחוץ לביצפר בשבועיים האלה:</p><p>רביעי 4.2 - דיוויד ואני הלכנו לראות את הדה גאבלר, שהיה נפלא. מרי לואיס-פארקר היא שחקנית נהדרת, והמחזה תמיד היה אחד האהובים עליי, הוא כל-כך אפל ומטריד. עוד יותר מטריד - אני נורא מזדהה עם הדה. אם אתם מכירים את המחזה, אתם יודעים שזה לא סימן טוב. מצד שני - ממתי הדמויות שאני מזדהה אתן הם דמויות שזה טוב להזדהות אתן? ברצינות...</p><p>בסופ&quot;ש של 5-8.2 עבדתי בספוט של אחד השואוקייסים. היה נחמד נורא, שכחתי כמה אני אוהבת להיות צוות טכני בהפקות, בייחוד תאורה. היו שם שירים נהדרים והיה כיף לעבוד שם.</p><p>בשבת 7.2 הלכתי, כאמור, להופעת היחיד של אלן קאמינג עם איילין. היה אורגזמתי והייתה לייזה. אוח, אלן, יום אחד נעבוד יחד ויהיה צחוקים.</p><p>ביעי 11.2 - הייתי בהופעה של הדאנס וורקשופס... כל-כך יפה ומרשים. באמא שלי, אני ממש רוצה להיות באחת מהן הסמסטר הזה. אח&quot;כ שוב הלכתי לריקודי עם, היה כיף, תמיד מצחיק אותי איך מאז שהתחלתי לרקוד (בגיל 3) אין הרקדה אחת שבה לא ניגשים אליי להגיד לי כמה אני רוקדת יפה. בשנים האחרונות הם בדרך כלל גם מוסיפים &quot;את רקדנית, נכון?&quot; אוח, אם זה היה קל בביצפר כמו שזה קל בריקודי עם...</p><p>חמישי 12.2 - לבן של הזוג מהחב&quot;ד היה אופשרניש, שזה השם לתספורת הראשונה שילד חרדי מקבל ביום הולדתו השלישי. היה קטעים. מלאאאאאאאאאא אוכל מכל הסוגים, כיד המלך, הכל כשר והכל טעים. הילד היה מצחיק, מלא תלתלים בלונדיניים, עיניים כחולות ענקיות ובגדי דוס מצחיקים... הוא ישב עם סוכריה-על-מקל ענקית ביד אחת וקופסת צדקה בשנייה, וכל מי שגזר תלתל התכבד לשים מטבע בקופסא.</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17998503.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17998504.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17998508.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" />&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>החוויות שאני עוברת פה בניו יורק, באמא שלי...</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p>עד כאן חוויות.</p><p>והנה קצת תמונות מהדירה:</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17998489.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>[before]</p><p>&nbsp;</p><p>and after:</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17998493.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17998494.jpg" border="0" style="width: 500px; height: 375px" alt="" />&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17998507.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17998510.jpg" border="0" style="width: 375px; height: 500px" alt="" /></p><p>[my fav work of art]</p> http://stav-meishar.livejournal.com/10193.html accomplished public 1 http://stav-meishar.livejournal.com/9946.html Sun, 08 Feb 2009 14:12:34 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/9946.html <div style="float: right; margin-bottom: 10px; margin-left: 10px"><lj-embed id="1" /><br /><span style="margin-top: 0px; font-size: 0.9em"><a href="http://www.flickr.com/photos/28705090@N02/3261959169/">alan_hedwig</a><br />Originally uploaded by <a href="http://www.flickr.com/people/28705090@N02/">stav.meish</a></span></div>[אחת וחצי בלילה.]<br /><br /><br />אני די עצובה בימים האחרונים.<br />די מאוד עצובה.<br />אבל היה עכשיו משהו כל-כך קסום שאני חייבת לכתוב לפני שהקסם יעבור, כדי שאוכל לחזור לפה בעתיד כשאני עצובה ולהתחזק.<br /><br /><br /><br />הייתי בהופעה של אלן קאמינג הערב.<br />הופעה מאוחרת, עשר וחצי עד חצות, ערב קברטי שכזה, רק שלו.<br />זה היה בבניין בקולומבוס סירקל, איפה שראיתי את &quot;הבכחות&quot; בכיכובו, אבל באולם אחר.<br />זה היה אולם שנועד להופעות מוזיקה אינטימיות.<br />אולם קטן, לא יותר מ-200 איש לדעתי. במה קטנה, עם מקום רק למספר נגנים מצומצם.<br />מאחורי הבמה, במקום קיר, היו זכוכיות. קיר ענק, גבוה, רחב שממלא את כל שדה הראייה שלך - אך ורק זכוכיות.<br />מבעד לזכוכיות אפשר לראות את קצה האנדרטה ובראשה קולומבוס, מביט ימינה אל עבר השדרה השמינית וברודווי.<br />מאחוריו נפרש סנטרל פארק סאות', מלא במכוניות ובאורות נאון עד לאופק, עד לאיסט ריבר.<br /><br />דמיינו את זה - אולם אינטימי, תאורה רכה, אלן והלהקה על במה קטנה ומאחוריו נמתח הרחוב עד האופק.<br />זה נראה כאילו הם צפו באויר מעל לניו יורק, מוארים בקסם הנאון של עיר גדולה.<br /><br />זה היה ערב קסום.<br />שירי אהבה, בעיקר.<br />שירים עם הומור, שירים עם כאב, שירים עם קריצה, מבוצעים במבטא סקוטי כבד ועם כל הצ'ארם שיש רק לאלן קאמינג.<br />חלק הכרתי, חלק לא.<br />בין שיר לשיר, הוא דיבר אל הקהל. דיבר עם הקהל.<br />באינטימיות, באהבה, כאילו כולנו חברים טובים שלו.<br />סיפר סיפורים משעשעים מעברו באמריקה, אנקדוטות נהדרות על הבמה ועל אנשים שהוא פגש במהלך הדרך.<br />הוא סיפר איך ב&quot;קברט&quot; הוא העלה לבמה את וולטר קרונקייט בלי לדעת את מי הוא מעלה.<br />הוא סיפר איך בטקס פרסי הטוני, כשהוא ביצע שיר מ&quot;אופרה בגרוש&quot; ולא הפסיק לרעוד מהמחשבה על כך, סינדי לאופר שהייתה אתו בקאסט עזרה לו להירגע.<br />הוא סיפר איך פעם אחת הוא נסע על אחורי אופנוע של חברה במורד כל השדרה החמישית עד האיסט ווילג', צוחק כל הדרך כי הוא היה בהיי.<br />השירים היו נהדרים, אבל עוד יותר נהדרים היו הסיפורים.<br />מצחיקים, משעשעים, אנושיים, וכל-כך הרבה חן ומתיקות. אני כל-כך אוהבת את האיש הזה.<br /><br />הוא ביצע שיר אהבה של גבר לגבר מ&quot;פלצטוס&quot; של וויליאם פין.<br /><br />ביצע את <br />&quot;She&quot; <br />של שארל אזנבור, וכל פעם שבאה המילה <br />&quot;she&quot; <br />הוא אמר <br />&quot;he&quot;.<br /><br />ביצע את &quot;מיין הר&quot; מ&quot;קברט&quot;, למרבה העונג.<br />ביצע דולי פרטון, ביצע אבבא, ביצע מיקה, ביצע סינדי לאופר.<br />ביצע שירים מקוריים של חברים מוכשרים שלו.<br /><br /><br />שיא הערב, מבחינתי, היה כשהוא סיפר איך כשהוא היה בניו יורק לצילומי סרט והתארח אצל חברה מהקאסט, היא הכירה לו בחור נחמד בשם ג'ון, שעבד בלילות כדראג קווין.<br />הוא בא לבקר את ג'ון בדירה שלו, והוא היה נורא נורא עייף וג'ון נתן לו להישאר לישון במחווה מקסימה של אדיבות לבחור כמעט זר.<br />&quot;והג'ון הזה&quot;, אלן מחייך, &quot;הוא ג'ון קמרון מיטשל, והמופע דראג שהוא עבד עליו הוא מה שהתפתח להיות הדוויג והשארית העצבנית.&quot;<br />ואז הוא שר מיני-מחרוזת של שירי הדויג, הולך קדימה ואחורה בין<br />&quot;Wig in a box&quot; ו-&quot;Wicked Little Town&quot;.<br />ואני יושבת שם וחושבת - <strong>כוס ראבאק. אני בפאקינג ניו יורק, ואלן פאקינג קאמינג צף מולי באויר ושר הדויג<br /></strong><em><strong>אני בטח האדם הכי בר מזל בעולם</strong></em>.<br /><br />&quot;And if you've got no other choice<br />You know you can follow my voice<br />Through the dark tunrs and noise<br />Of this wicked little town&quot;<br />הוא שר, והמילים כמו חדשות באוזניי, ואני עוקבת אחר קולו דרך רחובות ניו יורק, בדיוק כפי שהוא מבקש בשיר.<br />וניו יורק פתאום נראית פחות וויקד ליטל טאון, ויותר בית נרכש שמציע לי את כל החלומות שאי פעם היו לי, בהישג יד.<br /><br />עוד רגע קסום -<br />באחד השירים האחרונים, שיר אהבה יפה וכואב, הייתה לי מיני הארה.<br />הסתכלתי על אלן, יושב על כיסא הפסנתר עם הפסנתרן שלו, שר וחושף משהו מעצמו שם על הבמה.<br />זה היה שיר כאוב, אבל כל-כך יפה.<br />והוא היה יפה כי אלן הביא משהו אמיתי, משהו מעצמו, משהו מהכאב שלו אל השיר, כמו ששחקן אמיתי צריך לעשות<br />וכל-כך אהבתי אותו באותו הרגע. אהבתי אותו על כל הכאב שלו והצלקות שלו והטראומות שלו, אהבתי אותו על כל קשת הרגשות המדהימה שהוא מואיל לחלוק אתי.<br />וחייכתי.<br />לא בפרצוף, אלא עמוק עמוק בתוכי, חייכתי.<br />ישבתי שם ואהבתי אותו, כי הוא מציע לי את נשמתו על הבמה. הכאב שלו נהיה יפה דרך הבמה, ואני אהבתי אותו כל-כך.<br />וחייכתי, כי ידעתי שיום אחד, כשאני אגיע לאן שאני רוצה להגיע, מישהו בקהל יאהב אותי, יאהב את הכאב שלי, יאהב את הצלקות שלי, יאהב את החלון שאני נותנת לו אל נשמתי. יאהב את נשמתי.<br />כל הכאב האינסופי שאני חווה, כל העצב הזה שהוא אני, כל זה יהיה יפה בעיניי מישהו בקהל.<br />הכאב הזה מבורך, העצב הזה מתקבל בברכה, כי הוא יעזור לי יום אחד להעניק למישהו בקהל חוויה חד פעמית.<br />ואני יודעת, שכל פעם שרע ולי ועצוב, אני צריכה לזכור את זה.<br />לזכור שכל מה שמכוער בנשמתי יהיה יפה כי הוא ייגע בנשמתם של אנשים אחרים.<br /><br />ועוד חיוך קטן -<br />לייזה (מינלי, אלא מי) הייתה בקהל, וכשאיילין (חברה מהכיתה שבאה לראות את המופע אתי) ואני הלכנו לחכות לאלן בסטייג' דור, היא יצאה משם.<br />ישראלית חצופה שכמותי, עזרתי את האומץ לבקש תמונה.<br />&quot;I'm sorry, darlings, I'm in such a hurry&quot;,<br />היא אמרה בקול הכל-כך לייזה שלה, עם חיוך גדול ותנועות ידיים מוגזמות.<br />- &quot;It's fine, thanks anyway... A pleasure to meet you!&quot;<br />היא כבר עברה אותנו, והייתה עם הגב אלינו, אבל אז היא הסתובבה ותוך כדי שהיא הולכת אחורה היא שלחה לנו חיוך גדול וקראה:<br />&quot;!No, darlings... it's <strong>my </strong>pleasure to meet<strong> you</strong>&quot;<br />האישה הזו גדולה מהחיים, באמא'שלי.<br /><br /><br />ערב שמח נורא זה היה :)<br clear="all" /> http://stav-meishar.livejournal.com/9946.html ecstatic public 5 http://stav-meishar.livejournal.com/9706.html Wed, 04 Feb 2009 04:02:24 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/9706.html <p>וואו... איך הזמן טס!<br />חצי מהלימודים שלי באמדה כמעט מאחורי. סמסטר שלישי, כך אומרים, הוא הקשה ביותר, ואחריו הסמסטר הרביעי שמוקדש בעיקר להכנה לתעשייה שבחוץ.<br />אני מתרגשת :)<br />היום היה היום האחרון של הלימודים, מחר מתחילות הבחינות, וביום שישי הבא (13 לפברואר) אני נוסעת לבלות את חופשת הסמסטר בלוס אנג'לס עם חברים ומשפחה.<br /><br />לימודים:<br />משחק - אנחנו עובדים קשה על הסצינה מ<br />&quot;shape of things&quot;, <br />ואני מאוד אוהבת את המחזה והדמות. תענוג לעבוד עם השותפים שלי לסצנה ואני מרגישה מוכנה לבחינה.<br />מחזות זמר - <br />&quot;The Gentleman is a dope&quot; <br />נבחר על ידי המורה ורכזת המגמה להיות השיר שלי בבחינה, ואני שמחה, כי אני יכולה לעשות אותו גם אם תעירו אותי באמצע הלילה, הוא יושב לי מצוין.<br />VPS - אני מקבלת הערות טובות מכריס בכל פעם שאני עובדת, אני אוהבת את המונולוג ומרגישה בטוחה עם אמריקאן סטנדרט.<br />שיעורי מחול - אני אוהבת את הקומבינציות שלנו, ומוכנה טיפ-טופ לבחינות.<br />קריאת תווים - הבחינה היא לבצע (משחקית, כמו בשיעור מחזות זמר) שיר שקיבלנו שבוע לפני הבחינה. הטריק הוא שאסור לנו להקשיב להקלטה, אלא אנחנו צריכים ללמוד את השיר רק מקריאת התווים. מותר לנו לנגן את זה בעצמנו על הפסנתר, אם אנחנו מסוגלים, ולמזלי 8 שנים של לימודי פסנתר משתלמים פה - אני לא מוגלת &quot;לשמוע&quot; את שיר כשאני קוראת את התווים, אבל ברגע שאני מול פסנתר אני מנגנת אותו מצוין. אני בטוחה שהבחינה תהיה בסדר.<br />דיאלקטים - הדיאלקט הרוסי שלי משתפר, והבחינה תהיה בסדר.<br />פיתוח קול - הרומנסה יושבת טוב טוב.<br /><br /><br />בקיצור - אני מרגישה מוכנה לחלוטין לבחינות, וזה תמיד טוב :)<br />&nbsp;</p><p>&nbsp;</p><br /><p>ולענייני בילויים וכו':<br />ראשון 18.1 - הלכתי עם אלה להצגת צהריים של &quot;אוגוסט: אוסייג' קאונטי&quot;. היה מדהים ברמות שקשה לתאר בכלל! זה מחזה כל-כך מטלטל, והביצוע היה מרגש ומהוקצע מעבר לכל דמיון! אי אפשר לתאר בכלל... זה חדר לי עמוק לנשמה, והשאיר אותי עם דמעות בעיניים. כל-כך מומלץ...<br />ראשון 25.1 - רוב היום הוקדש למעבר דירה - קרוב המשפחה שלי מברוקלין עזר לי להעביר את רוב החפצים שלי ולארגן קצת את הדירה. תמונות יצורפו בקרוב! אחרי זה הלכנו להסתובב קצת באיזה שוק פשפשים בדאונטאון, היה נעים.<br />בערב הלכתי עם דויד לראות את &quot;ואלס עם באשיר&quot;. איכשהו יצא שדויד נהיה השותף הקבוע שלי לסרטים ובילויים, ואני שמחה כי שוב נהיינו קרובים כמו שהיינו בתחילת הלימודים. הוא נשמה טובה. האנימציה של הסרט הייתה מרשימה מאוד, אני מתה על העבודות של דויד פולונסקי, והסרט היה עשוי היטב ומעניין. אבל באמצע הסרט פתאום קלטתי את עצמי חושבת - &quot;כוס אמק! זה כל מה שאנחנו מסוגלים ליצור בהשראתו - מלחמה?!&quot; שתבינו - בארה&quot;ב, ואני משערת שבעוד מקומות בעולם, רוב האנשים ששומעים את המילה &quot;ישראל&quot; חושבים אסוציאטיבית &quot;מלחמה, הרג, הרס, אש, עשן&quot;... אלה האסוציאציות. זה מעצבן אותי, אי אפשר ליצור סרטים על משהו אחר? לא פלא שהתיירים היחידים שלנו הם בני נוער מ&quot;תגלית&quot;, באמא'שלי, די! הגיע הזמן לנושאים אחרים...<br />אחרי הסרט ישבנו בחומוסייה השכונתית (כן! יש לנו אחת!) וצחקנו על זה שבלי להתכוון עשינו ערב בנושא ישראל. היה נהדר.<br /><br />חמישי 29.1 - גיא הגיע בערב, והצטרף אליי לארוחה אצל הזוג העשיר-ששמם-לא-יאמר. הארוחה, והחברה, היו טובים כרגיל, והיה נהדר להיות עם גיאצ'ו שוב. בערב חזרנו לדירה החדשה שלי, וגיא בילה אתי את הלילה הראשון שלי שם.<br />שישי 30.1 - אכלנו ארוחת ערב באיטלקית האהובה עלינו, ואח&quot;כ גיא בא אתי לבייביסיטר (ההורים ההולנדים המקסימים הרשו לי לארח אותו ברגע שהילדים נרדמו) וצפינו ב&quot;don't mess with the Zohan&quot; (דבילי ברמות קש-קשות, אך חינני) ושיחקנו טריויה באינטרנט.<br />שבת 31.1 - בצהריים גיא ואני הלכנו למופע של וויל פארל, האליל האחד והיחיד, מופע פרידה מג'ורג' בוש. היה מצחיק וסאטירי, ואני חולה על וויל פארל. את שאר היום הקדשנו לדירה - העברת חפצים, קניות קטנות וכו', ובערב התפנקנו עם ארוחה במסעדה האהובה עלינו בניו יורק - &quot;סמית אנד וולנסקי&quot;. סטייק פילה נימוח בפה, האש בראונז ואספרגוס. אוח, כמה אני אוהבת פרות מתות!<br />ראשון 1.2 - אני עבדתי רוב היום בביצפר, וגיא היה צריך לנסוע חזרה (8 שעות כל הדרך לוירג'יניה), אז נפרדנו על הבוקר אחרי סוף שבוע נהדר אך קצר.<br /><br /><br />בימים אלה אני עובדת בתור ספוט בשואוקייס של אחת מכיתות הסמסטר הרביעי (קיבלתי את העבודה לפני הבלגן עם אדיוקיישן אז הם לא ממש יכלו לקחת לי את העבודה בדיסקרטיות), ונהנית מזה מאוד. לומדים הרבה מלצפות במשהו כזה שוב ושוב, ואני מצפה בכליון עיניים לשואוקייס שלי, ומקווה בכל לבי שכמה שיותר ממשפחתי וחבריי יוכלו להיות שם.</p><br /><p>&nbsp;עוד בכללי -<br />הדירה מקסימה. אני מתאהבת בה יותר ויותר מיום ליום. השכונה חביבה, לא מפחידה בכלל, והתחבורה לבית הספר קלה ומהירה. החדר שלי כבר כמעט מסודר לחלוטין, הוא גדול ויפה ואהיה מאושרת כשתהיה אומנות על הקירות. אצרף תמונות &quot;לפני&quot; ו&quot;אחרי&quot; בהקדם :)</p><br /><p>מצפה בכיליון עיניים לחופשת הסמסטר.<br />ומצפה עוד יותר בכליון עיניים ליוני, כשאבקר בארץ.</p><br /><p>אוהבת ומתגעגעת.</p> http://stav-meishar.livejournal.com/9706.html happy public 2 http://stav-meishar.livejournal.com/9219.html Sat, 17 Jan 2009 23:22:52 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/9219.html <br /><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ייאי! סוף סוף אני באמת מצליחה לכתוב אחרי שבועיים בלבד!<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שתי בשורות, אחת טובה ואחת רעה. נתחיל עם הרעה:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אין תמונות בפוסט הזה. כי לא צילמתי כלום בשבועיים האלה. אז כל העצלנים שמתעדכנים דרך תמונות &ndash; צר לי, לא יצליח לכם הפעם.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">הבשורה הטובה היא שהפוסט הזה לא יהיה כל-כך ארוך :) פשוט כי לא קרה הרבה בשבועיים האחרונים חוץ מלימודים ובייביסיטינג. אז תכל'ס, אין לכם תירוץ שלא לקרוא את כולו.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">קודם כל, ציוני אמצע הסמסטר שלי:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">משחק: </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">B</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מחזות זמר: </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">A-<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">קריאת תווים: </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">A-<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">VPS</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">: </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">B-<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מחול לתאטרון: </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">B</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">סטפס 2.4: </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">B+</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ג'אז 2.4: </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">C+</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בלט 2.3: </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">B+</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">פיתוח קול: </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">A</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">המקצועות הכי חשובים, כמובן, הם משחק, מחזות זמר ו-</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">VPS</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">, ואני גאה לומר שזכיתי לציון הכי גבוה שהמורים האלה הועילו להעניק.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ודוגמיות מההערות שהמורים כתבו בדפי הבחינה:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">משחק &ndash; העבודה הקשה שאת משקיעה והשקדנות שלך ממשיכים להשתלם. עבודתך מראה אינטיליגנציה, קפדנות וספציפיות. האינטיליגנציה והמודעות התאטרלית שלך יוכיחו כבעלי ערך ככל שתתקדמי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מחזות זמר (כאאאאאאאאאאאפרה על סטפני, אני מתה עליה) &ndash; סתיו היא פרפורמרית יצירתית ושקדנית באופן יוצא דופן. היא פשוט נפלאה!<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">סטפס &ndash; זה תענוג להיות עם תלמידה כמו סתיו! היא מאוד מסורה למקצוע! תהיי יותר בטוחה בעצמך, את רקדנית סטפס נהדרת!<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אז, כאמור, השבועיים האחרונים הם בעיקר לימודים. החזרה ללימודים התרחשה באופן כל-כך טוטאלי שלא היה זמן להיות בשוק, פשוט שקענו צי'ק צ'ק לשגרה של המון המון עבודה. יש רק ארבעה שבועות עד סוף הסמסטר, כאשר שבוע וחצי מתוכם זה תקופת הבחינות (</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">demos</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">), כך שנשארו לנו בקושי שבועיים וחצי של לימודים. המון חומר להספיק במעט מאוד זמן...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מחזות זמר &ndash; סיימתי עם שיר הפורטיז שלי עם ציון נהדר של </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">A</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">. ה-</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">A</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"> היחיד בכיתה, למעשה. אני עובדת כרגע על שיר הפיפטיז שלי, אותו אני מתעבת, ובקרוב המורה שלנו תחליט איזה שיר נבצע בפני כל המורים בבחינה הסופית, שמתקרבת בצעדי ענק. אני שוקלת לעבוד על שיר נוסף כדי שיהיה לה עוד אלטרנטיבה. אולי שיר קומי, או משהו ריקודי. ברגע שיהיה לי לזמן לחפש שיר אולי גם אוכל לבחור אחד...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">משחק &ndash; עבדנו הרבה על סצנת הפיזיקליטי, והמורה היה מאוד מרוצה ממני. מצד שני, קשה לא להיות מרוצה מתלמידה שאחרי שהיא ננזפת ע&quot;י המורה שלה שהזרוע השבורה שלה נראית חפיפניקית הולכת במשך יומיים עם </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">brace</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"> על היד, פלוס מסקין טייפ על כל כף היד שמונע את תזוזת האצבעות. פאק, הדפסתי את החיבור שלי לפילם לב עם הטייפ על אצבעות, בקושי מצליחה להקליד כשרק קצות האצבעות שלי מציצות, כדי באמת לקבל את התחושה של מה זה לחיות עם יד שבורה. קשה להיות יותר טוטאליים מזה...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אחרי שסיימנו עם זה התחלנו לעבוד על סצינת הטריו אותה נבצע בבחינה. אני עובדת עם קיילר ואלישה על סצנה מתוך &quot;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">The Shape of Things</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&rdquo; מאת ניל לאביוט. זה מחזה מעניין ומוזר, על סטודנטית לאומנות שהופכת את החבר שלה, בלי ידיעתו, לפרויקט הגמר שלה. היא משנה אותו מן הקצה אל הקצה, פיזית ונפשית (כולל ניתוח אף!), והמסכן שמאוהב בה טוטאלית לא יודע שהוא אך ורק בחזקת חימר לפיסול בשבילה. זה מחזה מיוחד שמנהל דיון מעניין על מה זו אהבה ומה זו אומנות. אני נהנית לעבוד עליו, זו דמות מוזרה לעבוד עליה. אאוטסיידרית, נורא צבעונית ומוחצנת, וכמובן שאני צריכה להצדיק למה מבחינתה הזוועה שהיא עושה למסכן היא לא זוועה אלא מתנה שהיא מעניקה לו, חסד כמעט. מרתק, באמת.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">VPS</span><span style="font-size: 10pt; font-family: Arial"> <span lang="HE">&ndash; אנחנו עובדים על הקטע לבחינה הסופית שלנו: מונולוג הפתיחה של אורסינו מתוך &quot;הלילה השניים עשר&quot; (&ldquo;</span></span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">If music be the food of love- play on</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&rdquo; וכו'). האמת? קצת התאכזבתי מכריס. ציפיתי מבחור כמוהו שיבחר משהו קצת פחות שחוק. המונולוג השייקספירי היחיד ששחוק יותר מזה הוא ה&quot;להיות או לא להיות&quot; של המלט. עם זאת, זה מונולוג יפיפיה שממש מתנגן בפה ומספק המון אופציה לשפה וגם אתגר. אני נהנית לעבוד עליו. שייקספיר ואני זה רומן ארוך שנים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שיעורי מחול &ndash; יש לי חלון לפני שיעור בלט, אז התחלתי לנצל אותו ולהצטרף לכיתה אחרת, עם אותה המורה. זה סמסטר ראשון, רמה 5. זה מאתגר, וזה טוב לי, זה עוד זמן לעבוד על הבלט שלי. אני עם המורה הזו כולה שבועיים וכבר אני מרגישה שיפור עצום. לכו תדעו, אולי עד סוף אמדה אהיה באמת טובה בזה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בג'אז, כאמור, קיבלתי </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">C+</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">, וזה הציון הכי נמוך שלי, וגם הציון הכי נמוך שהיא נתנה בכיתה שלי. ישר הבנתי שמשהו לא בסדר, כי אני עובדת קשה ומצליחה כמו כולם. אז דיברתי עם החבר'ה בכיתה שלי, והם העירו בעדינות שלעיתים כשאני שואלת שאלות ומתעניינת זה נראה כאילו אני מזלזלת בסמכות של המורה שלי. מאחר ואני מכירה את התרבות האמריקאית, וגם את הדיבור שלי שיכול להיות מאוד קשה לעיתים, האמנתי להם וחשבתי איך אפשר להתנצל באופן עדין. המורה שלי תמיד מתבדחת כשמישהו מאחר &ndash; &quot;תפצה אותי בשוקולד מריר מאוד&quot;. אז קניתי חפיסה של לינדט מריר, וכתבתי פתק מנומס ומלא כבוד, עם התנצלות כנה ותקווה לדף חדש. שמתי את זה בתיבה של המורה שלי לפני שיצאנו להפסקה. היא לא אמרה כלום על כך כשחזרנו, אך היחס שלה אליי הפשיר פתאום והיא הרבה יותר נחמדה ונעימה, אז אני יודעת שהיא קיבלה את זה ושאנחנו בסדר עכשיו. ואני שמחה שלפחות בזה הצלחתי לטפל בצורה מעודנת וטובה. יש לי פחות מזל בטיפול בבעיות דומות, אבל זה בהמשך...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אז בקיצור, אנחנו בסדר :) והתחלנו לעבוד בשיעור על כוריאוגרפיה נהדרת ל</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">-</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&ldquo;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">It`s too darn hot</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&rdquo; מ-&ldquo;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Kiss me Kate</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&rdquo; של קול פורטר. זה קצת מצחיק לעבוד על זה, כי בערב ההיכרות שעשיתי ב-יב' בתלמה רקדנו לצלילי אותו השיר. סוג של סגירת מעגל מוזרה... זה גרם לי לחשוב קצת על מי שאני היום לעומת אז, לא רק מבחינת השיפור האדיר במחול, אבל גם מבחינת ביטחון עצמי. בזמנו הרגשתי סופר שמנה ומגושמת (הייתי מוקפת בבחורות קטנטנות ומקלוניות), והיום אני מרגישה הרבה יותר שלמה עם עצמי בבגדי מחול. רזיתי קצת מאז, כמובן, אבל זה פחות עניין המשקל ויותר העניין של ללמוד שלהיות מקל זה לא סקסי. אני נראית בסדר גמור בבגד גוף וטייטס, נכון, יש לי קצת תחת וקצת ירכיים, אבל לא יותר מדי, וגם זה יפתר אחרי שהשרירים שלי יתחזקו וכל השומן יהפך לשרירים. אני בדרך הנכונה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בכל אופן, סטיתי מנושא... רק רציתי לומר שזה נהדר לעבוד על הכוריאוגרפיה הזו.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">סטפס &ndash; מעבר לשיעור, שבו אנחנו עובדים על קומבינציות לבחינה הסופית, אני נפגשת פעם בשבוע עם רפאל מהכיתה שלי. הוא רקדן סטפס ברמה מטורפת (ג'ין קלי הבא, באמא'שלי), ופעם בשבוע אנחנו נפגשים לחימום אינטנסיבי של ישבן-בטן-ירכיים, וממשיכים בשיעור סטפס מתקדם. הוא מלמד אותי צעדים מסובכים, בתקווה שסמסטר הבא אוכל לא רק להיות ברמה 5 אלא גם בוורקשופ (סטפס זה הדיסיפלינה האהובה עליי), ואנחנו עובדים על קומבינציות שמשלבות את הצעדים האלה. אני משתפרת משיעור לשיעור, פחות בתחום הישבן-בטן-ירכיים ויותר בתחום הצעדים שאני מסוגלת לבצע. הגוף שלי מתחזק, וגם הביטחון העצמי, ואני יודעת שאני רק צריכה להאמין בעצמי ומשם השמיים הם הגבול.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ואה, לא שזה כזה ביג דיל, אבל אני מתקרבת יותר ויותר לשפגט... אני עוד אצליח!<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">קריאת תווים &ndash; כולנו רק מחכים שהסמסטר יגמר, כי סמסטר הבא אנחנו לא נלמד קריאת תווים. זה מתחיל להיות טרחני וחסר תועלת, לא כי המקצוע חסר תועלת, אלא כי הדרך בה מלמדים אותו חסרת תועלת.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">דיאלקטים &ndash; בסוף המורה פסל את המונולוג הצרפתי שמצאתי, כי מסתבר שהוא לא רוצה שנעשה דיאלקט זר אם אנחנו דוברים את השפה (אני מדברת צרפתית ברמה די גבוהה). אז התפשרנו על רוסית, שזה לא קשה לעשות, אבל מסוכן בשבילי כי יש לי הרגל לדבר בקול נמוך מהדרוש, ובמבטא רוסי עוד יותר קל ליפול לשם, אז אני צריכה לעבוד קשה כדי לא ליפול אל ההרגל. אני עושה מונולוג מ&quot;חודש בכפר&quot; של טורגנייב, אגב.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">פיתוח קול &ndash; הרומנסה מתקדמת היטב.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">פילם לב &ndash; קיבלתי 95 במבחן אמצע הסמסטר. שוב, הציון הכי גבוה בכיתה. מי חשב שאי פעם אגדל להיות חנונית.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ונושא כללי שאנסה שלא לטחון עליו את המוח:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">במשך החודשים האחרונים עבדתי בימי האודישנים בביצפר, והיו מאוד מרוצים ממני. אחרי יום האודישנים האחרון קראו לי לשיחה, כי מסתבר שהשתמשתי במילים גסות. אפילו לא שמתי לב, אך מסתבר שאמרתי איזה פאק פה ושם ולא שמתי לב. התנצלתי מעומק לבי, הבנתי את דאגתם, והבטחתי שלהבא אשוב להיות מקצועית ואחראית. ההתנצלות התקבלה, מאחר וזו פעם ראשונה בחודשים של עבודה שזה קרה, והבטיחו לי שאמשיך לעבוד בימי האודישנים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מאז עבר כמעט חודש. זו תקופה של קבלה לעבודות שונות בביצפר, מאחר ועוד מעט מתחלף סמסטר, והגשתי בקשה לעבוד בספרייה. בראיון העבודה שלי הספרנית הראשית הביאה התפעלות מהרזומה שלי, וגם במהלך השיחה חזרה ואמרה שניכר שאני אדם רציני ואחראי שמסור לספרים ולשירות קהל. אתם מכירים אותי &ndash; אין מישהו שיותר מתאים ממני לעבוד בספריה. אבל... ופה יש אבל גדול. מסתבר שהיא דיברה עם אדיוקיישן והם סיפרו לה על התאקל ההוא. הם לא סיפרו לה שאני עובדת אצלם חודשים ושהם מרוצים ממני, לא, הם סיפרו על היום הספציפי ההוא. אז כמובן שהיא הביעה דאגה ואמרה שעל אף שאני נראית אידאלית היא תצטרך לשקול פעמיים בגלל זה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ולמחרת קיבלתי שיחת טלפון מאדיוקיישן שבעצם, הם לא רוצים שאעבוד שוב בימי אודישנים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ולמחרת השיחה הזו גיליתי שגם הבחורה שאחראית על גיוס עובדים לימי האוריינטציה שבין סמסטר לסמסטר שמעה על העניין והיא חושבת פעמים אם לתת לי לעבוד באוריינטציה, על אף שעבדתי באוריינטציה האחרונה והייתה שביעות רצון יוצאת דופן מעבודתי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בקיצור, הסיפור הזה עבר כפיסת רכילות בין כל המחלקות ונופח מעבר לכל פרופורציה. מבחורה שקדנית, מקצועית ואחראית הפכתי איכשהו לבחורה גסה שמנבלת פיה ואי אפשר לסמוך עליה שתעבוד בחברת אנשים מבלי להעליב מי מהם.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">לא ארחיב עוד הרבה על העניין, אבל בסוף לא קיבלתי את העבודה בספרייה, ועל האוריינטציה עדיין איני יודעת אך אני משערת שגם את זה לא אקבל. ועל ימי האודישנים אין מה לדבר בכלל.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">כשניסיתי לדבר עם אדיוקיישן על העניין נתקלתי באטימות, אנטיפתיות וניסיון מכוער להתחמק מאחריות. חשבתי להמשיך להתעקש, אבל באמת שזה לדפוק את הראש בקיר, כי ההחלטות לא ישונו ורק אעורר בהם עוד יותר התנגדות כלפי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני פגועה עד עמקי נשמתי מהדמוניזציה שנעשתה לי, וזועמת, אבל אני אבלע את זה ואסתדר. יש לי הרבה עבודה בבייביסיטינג, ושם גם משלמים לי יותר, והחל מיוני אוכל לעבוד באופן חוקי מחוץ לביצפר, ואני מתכוונת לעשות זאת. אני לא הולכת להתחנן לעבודה מהביצפר רק בגלל שאני לא יכולה לעבוד חוקי בשום מקום אחר עד יוני. אני אסתדר עם בייביסיטינג לא חוקי, ואחרוק שיניים ואקבל את חוסר הצדק.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אין לי עוד הרבה מה להגיד בעניין. אני רק יודעת שיום אחד, כשאהיה כוכבת ברודווי גדולה, אמליץ בחום על המורים אתם עבדתי אך לא על אמדה כבית ספר. בית ספר הוא לא רק המורים ומה שהם מסוגלים ללמד אותך, בית ספר הוא גם הגישה החינוכית שלו כלפי תלמידיו. בית ספר שהעובדים בהנהלתו עוסקים ברכילות ולא חושבים לפני שהם פותחים את הפה והורסים מוניטין של תלמיד באופן טוטאלי ללא כל מחשבה תחילה אינו ראוי להיקרא בית ספר. האופן חסר האחריות שבו הם השחירו את שמי הטוב וסגרו בפניי באופן שיטתי כל אופציה להעסקה בבית הספר הוא שערורייתי ואכזרי, ואני זועמת ברמות שקשה לתאר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אבל אין איך להילחם בזה. אני אחרוק שיניים ואמשיך הלאה, ופשוט לא אעבוד שם. ובעזרת השם לא אזדקק לעזרתם בשום דבר אחר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אין לי ספק שהעניין הזה גם יפגום בסיכויים שלי לקבל עזרה כלכלית נוספת מעבר לזו שהובטחה לי (עדיין לא קיבלתי תשובה בנוגע לזה, אלוהים, כמה הם איטיים), אבל לא אכפת לי. אני אסתדר, ושילכו לעזאזל.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אין לי הרבה מה לספר על בילויים, כי לא ממש ביליתי בשבועיים האחרונים, רק למדתי ועבדתי. אני מקווה לראות איזו הצגה בסופ&quot;ש הזה, בעזרת השם. התחלתי לעבוד עם עוד כמה משפחות, ולאט לאט השבוע שלי מתמלא במשמרות, ואני מרוויחה יפה. הייתי גם פעמיים נוספות אצל הזוג הסופר-עשיר ההוא, והארוחות טעימות והשיחה טובה והחברה נעימה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בילוי אחד &ndash; ביום ראשון האחרון (11.1) בערב הלכתי עם ראיין ודיוויד לדאבל-פיצ'ר בקולנוע. התחלנו עם &quot;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Revolotionary Road</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot; של סם מנדז עם ליאונדרו דיקפריו וקייט ווינסלט, שהיה קורע לב ומדהים. המשכנו עם &ldquo;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Doubt</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot; עם מריל סטריפ (מלכה!) ופיליפ סימור הופמן, שמבוסס על המחזה המצוין באותו השם. זה כתוב מעניין, והמשחק היה מצוין כמובן, אבל זה לא עשה לי את זה כמו הסרט הקודם.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני חייבת להודות שככל שאני צופה בקיט ווינסלט אני יותר ויותר מעריכה אותה. היא שחקנית מרשימה ומגוונת, ואני מקווה שיום אחד אזכה לקבל תפקידים דומים לאלה שהיא מגלמת.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ובאופן קצת יותר כללי, עיניי נשואות כרגע אל פברואר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">פברואר טומן בחובו את מעבר הדירה הנכסף. סוף סוף מקום משלי, באמת משלי, ואחרי התאקל עם הביצפר אני יותר משמחה שלא למסור את שכר הדירה שלי לחולרות. אני אעצב את המקום יפה בהתאם לנטיית לבי, ואוכל לישון באלכסון, ואוכל לעשות אמבטיית קצף, ואוכל לבשל, ואוכל לארח חברים לערב של סרט ופופקורן. זה יהיה נהדר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">פברואר גם טומן בחובו את סוף הסמסטר, מה שאומר קצת חופש. קצת אוויר. ולא סתם חופש &ndash; אלא לוס אנג'לס. עוד לא הזמנתי כרטיס, אבל זה החלטתי סופית. לוס אנג'לס אומר מזג אוויר חם, ושמש, וים. אני זקוקה לשמש כמו הייתי צמח. בימים האחרונים הטמפרטורה היא מינוס 12 (צלסיוס), ולצאת מהבית זו התאבדות. קופאים לך איברים שלא ידעת שקיימים בכלל. המחשבה על שמש, וים, ועל החברים שמצפים לי שם (ויש לא מעט!) עושה לי שמח וחם בלב.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אלוהים, שרק יגיע כבר פברואר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני מנסה לשמור על אופטימיות, באמת.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">נ.ב.: אני מגלה על בשרי שלהקשיב לאריק איינשטיין לא עושה לי טוב, לא בניו יורק. הוא מלבה את הגעגועים שבי עד לנקודה של כאב ממש.<o:p></o:p></span></p> http://stav-meishar.livejournal.com/9219.html pissed off public 1 http://stav-meishar.livejournal.com/8972.html Mon, 05 Jan 2009 05:38:48 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/8972.html <p class="MsoBodyText" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE">מצחיק, איך הזמן רץ. אני רוצה לכתוב כל שבועיים, ולא מצליחה, ואז אני משחררת פוסט ארוך בטירוף וכולם צוחקים ואומרים &quot;סתיו, אנחנו מנסים לקרוא אבל זה ארוך מדי, אז אנחנו רק מסתכלים על התמונות&quot;.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אין לי הרבה מה להגיד לכם &ndash; תכל'ס, אתם צודקים, זה ארוך מדי. אבל תחשבו על זה ככה &ndash; כל הזמן שלוקח לכם לקרוא, הוא בערך רבע מהזמן שלקח לי לכתוב. יותר מזה &ndash; מאחר ואני יודעת מה רובכם עושים עם חייכם, אני גם יכולה להתיימר ולומר שזמני טיפה יותר צפוף :) אז, בקיצור, די ליילל &ndash; שנסו מותניים וקראו. ויותר מזה &ndash; גם תגיבו. כי עבדתי קשה לעדכן אתכם, אז מגיע לי לשמוע מילה טובה ממעבר לים מהאנשים היקרים לי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">עד כאן נזיפות.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[הכל עם אהבה, כן?]<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אז קצת בכללי. עברו ארבעה שבועות מאז שכתבתי, שניים מתוכם היו חופשת החורף לה כולנו ציפינו. אלוהים, הייתי זקוקה לחופש... מחר חוזרים ללימודים, ואני שמחה לחזור, אבל גם מרגישה לא מוכנה. לא עשיתי את כל שיעורי הבית שקיבלנו לחופש (אסתדר...) אבל יותר חשוב מזה &ndash; לא באמת נחתי. אדם במצבי לא יכול באמת לנוח, עבדתי רוב החופש, בייביסיטינג. לרוב אצל שתיים-שלוש משפחות ביום. זו עבודה נוחה, באמת, ואני אוהבת את כל הילדים &quot;שלי&quot;, אבל כמעט ולא יצא לי לשבת, לנשום עמוק ולנוח. עם זאת יצא לי לבלות לא מעט, לא כמו שרציתי כמובן, אבל אני די גאה בהספק שלי בשבועיים האלה. פירוט בהמשך.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ענייני ביצפר, טרם יצאנו לחופשה:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מחזות זמר &ndash; בחינת אמצע הסמסטר הייתה טובה, קיבלתי פידבק טוב, וציון של </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">A-</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">. בשבוע הקרוב אני מקווה לעבוד עם המורה על שיר הפורטיז שלי, ולהגיש אותו בהופעה סופית, ואז להתחיל עם שיר הפיפטיז שלי. כאמור, אני לא הכי אוהבת את שיר הפיפטיז שלי, אבל אחד מהיתרונות שלי כפרפורמרית הוא שאני מסוגלת ליצור משהו טוב גם ממשהו שאני לא מתחברת אליו, אז יהיה בסדר. היה לי קונפרנס עם המורה, בו היא הביעה הרבה הערכה ושביעות רצון ממני. היא גם העניקה לי את הכינוי המפוקפק &ldquo;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">work horse</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot;, מה שהצחיק אותי. איכשהו יצא שגם המורים וגם התלמידים, בלי ששמתי לב, העניקו לי את הסטטוס של התלמידה שעובדת הכי קשה בכיתה. אני מנסה לקחת את זה כמחמאה, כי אין לי ממש מושג איך לקחת את זה...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">VPS</span><span style="font-size: 10pt; font-family: Arial"> <span lang="HE">&ndash; סיימנו עם הטקסט מהמאמר האמור בבחינת אמצע הסמסטר, וקיבלתי ציון יותר גבוה מהמבחן הקודם, קיבלתי </span></span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">B</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">. מחכה לראות איזה קטע חדש נקבל אוטוטו. לא יודעת אם יצא לי לציין, אבל המורה שלנו פשוט נהדר, ציני עם פה גדול והמון הבנה בתחום. יש לי מורים ממש טובים הסמסטר הזה, באמא'שלי, מקווה שיהיה לי מזל דומה בסמסטר הבא. בקונפרנס עם המורה גם הוא הביע הערכה כלפי וכלפי המאמצים שלי, ואף החמיא על המבטא שלי. &quot;אני מצפה ממך להרבה, סתיו&quot;, הוא אמר בחיוך זדוני ואני צחקתי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">משחק &ndash; קיילר, אלישה ואני מחפשים סצינה לסוף הסמסטר. או ליתר דיוק אני מחפשת, אלישה זורקת עצה פה ושם, וקיילר בא לבחון את התוצאות. די מתסכל, האמת, לקבל פרטנרים עצלנים, אבל אני &ndash; כמו כל אמריקאית טובה &ndash; לא אומרת מילה ומעדיפה לחרוק שיניים ולעשות את העבודה לבדי. אני גם מרוויחה מזה, אני חושבת. אני מגיעה להמון מחזות שלא חשבתי שבחיים יצא לי לפגוש. במהלך החינוך התאטרלי שלי התפרשתי על כל הארצות וכל תקופות &ndash; טרגדיה יוונית, קומדיות רומאיות, מחזאות ימי ביניים (שייקספיר ושות'), צ'כוב, בקט, יונסקו,<span style="mso-spacerun: yes">&nbsp; </span>ברכט, לוין... הידע שלי במחזאות אמריקאית ריאליסטית הסתפק בטנסי וויליאמס וארתור מילר, אולי מחזה או שניים של יוג'ין אוניל או אדוארד אולבי. חיפוש סצינה לשלושתנו הכריח אותי להרחיב את הידע שלי במחזאות אמריקאית מודרנית &ndash; קראתי כמה של אוניל, קצת קליפורד אודטס, קצת ניל לאביוט, קצת דיוויד מאמט... מחזאים שידועים כאן, שהרוויחו את הסטטוס שלי, ואני בקושי הכרתי. זו כתיבה מעניינת, נורא שונה מכל מה שמוכר לי, כתיבה שמציעה מחוזות אחרים של מחשבה... קשה להסביר. אבל זה מרתק, ונהדר לקרוא את החומרים האלה. ואם כבר, מחזה שמומלץ בחום &ndash; &quot;אוגוסט: מחוז אוסייג'&quot; (</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">August: Osage County</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">). המחזה רץ כרגע בברודווי וזכה בפרס הטוני למחזה הטוב ביותר לשנת 2008, לא יצא לי לראות אותו עדיין, אבל קראתי את המחזה והוא מטלטל וכתוב נהדר. באמת מומלץ. בקיצור, מחר חוזרים ללימודים, וויקי ואני צריכות להגיש אטיוד של פיזיקליטי, ולהמשיך להציע למורה רעיונות לסצנת טריו לסוף הסמסטר. הקריאה האינטנסיבית שלי הניבה כמה תוצאות, ואני מקווה שנמצא חומר טוב. הקונפרנס שלי עם המורה, אגב, היה טוב. הציון היה </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">B</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">, אבל חשוב יותר היו ההערות שלו &ndash; &quot;את אדם סופר אינטיליגנטי, ועם תשוקה אמיתית למקצוע הזה, ואת לא מפחדת לעבוד קשה ולבחון את הגבולות שלך. זה מה שיביא אותך רחוק. שתדעי, שמכל הכיתה אני מצפה ממך להכי הרבה.&quot; הם מלחיצים אותי, באמא'שלי, כשהם מדברים ככה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שיעורי מחול &ndash; אני גאה לומר שאני רשמית רמה 4 בכל הדיסיפלינות. אחרי שהועברתי לסטפס 4 בבחינות השיבוץ, ואחרי שהורשיתי להישאר בג'אז 4 אחרי שיעור ניסיון, עשיתי את אותו הדבר עם בלט. באתי לשיעור ניסיון ברמה 4, עם מורה סופר קשוחה, והיה קשה לאללה. שמות של צעדים שלא הכרתי ונאלצתי לחקות ממראה עיניים, הרבה עבודת בר ופירואטים, אבל עשיתי כמיטב יכולתי. בסוף השיעור באה אליי המורה ואמרה &ndash; &quot;עבדת קשה, ועבדת טוב. את רשאית להישאר&quot;. שמחתי נורא. בלט 4, אני מודה, הוא מעט מעל לרמתי, אבל בלט 3 היה מעט מתחת לרמתי. אני מעדיפה להיות זנב לאריות מאשר ראש לשועלים, ובלט 4 </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">will keep me on my toes</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">, תרתי משמע. אצטרך לעבוד יותר כדי להשתוות, וזה טוב. אתגרים זה תמיד טוב.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">חוץ מזה, בחינות אמצע הסמסטר במחול הלכו טוב. אני עדיין לא יודעת מה הציונים שלי (חוץ מג'אז, שהיה </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">C+</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">, הציון הכי נמוך שלי עד עתה...), אבל כנראה שאקבל את ההערות בשבוע הקרוב.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">קריאת תווים &ndash; מתקדם כרגיל. אני לא לגמרי מרוצה מהשיעור הזה, אני חושבת שהיה ניתן ללמד אותנו הרבה יותר ומהר יותר, ומתסכל אותי לחשוב שזה שיעור שנסיים אתו טוטאלית בסוף הסמסטר (כן, כו &ndash; אין אותו בסמסטר שלישי או רביעי). זה שיעור חשוב שלא מנוצל כראוי, אבל זה מה שיש... בחינת הסמסטר, בכל אופן, הייתה פיס אוף קייק.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">דיאלקטים &ndash; סיימתי עם הדיאלקט הדרומי, והלך טוב. תפסתי את הדיאלוג מהר ושלטתי בו היטב, והמונולוג שלי היה חביב. הפרויקט הבא שלי הוא מבטא צרפתי, ואני כרגע בחיפושים אחר מונולוג שדורש מבטא צרפתי. אם למישהו יש הצעות &ndash; ברינג איט און, כי לי אין מושג ירוק איפה למצוא מונולוג כזה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">פיתוח קול &ndash; ממשיכה לעבוד על הרומנסה האיטלקית שלי ונהנית מאוד מהאתגר. זה מכריח אותי לנשום ולתמוך כמו שבחיים לא הצטרכתי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מעבדת סרטים &ndash; מבחן אמצע הסמסטר היה קלי קלות, אין מצב שקיבלתי פחות מ-90.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ובאופן כללי על הלימודים, ועל בחינות אמצע הסמסטר:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אם זה היה תלוי בי (וגם במורים שלי) לא היינו שמים זין על ציונים. אומנות היא משהו שקשה להעריך במספרים (או באותיות, אם לחשוב בשיטה האמריקאית). אבל בסופו של דבר זה ביצפר, אז חייבים לתת הערכה במספרים, ויותר מזה &ndash; אני צריכה לשמור על ממוצע גבוה כדי לשמור על המלגה שלי &ndash; וכדי לנסות לשכנע את הבני זונות לתת לי טיפה יותר עזרה כלכלית.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">לפני שיצאנו לחופשה הגשתי את הבקשה השלישית שלי לעזרה כלכלית נוספת. הפעם צירפתי המלצות מארבעה מורים, ויש להם את גליון הציונים שלי מסמסטר ראשון, ואת הציונים שלי מבחינות אמצע הסמסטר. פלוס, הפסיכולוג של הביצפר מנסה לדבר בעדי, כאמור.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">זה מסתכל, ונושא מסובך. מצד אחד &ndash; הם עקשנים כמו פרד, ואי אפשר לדבר אתם, הם כמו קיר. הם משתמשים בתירוץ ש&quot;כל אמריקה במשבר כלכלי אדיר&quot;, וזה נכון, אבל כאן מגיע הצד השני... הביצפר הזה לא נמצא בשום משבר כלכלי. יש פה מלאן תלמידים, רובם לא מספיק טובים כדי להיות פה, שמשלמים טונה כסף על לימודים ועל מעונות... קשה להסביר, אבל כולם פה יודעים שהביצפר הזה עושה רווחים אדירים על גב התלמידים שלו. זה למה זו התוכנית היחידה שמקבלת למעלה מ-100 תלמידים בסמסטר (כל תוכנית תאטרון אחרת מקבלת 20 לכל היותר). זה מעצבן, כי אני יודעת שהביצפר מסוגל בהחלט להעניק לי עוד עזרה כלכלית בלי להפסיק דבר, אבל זה הרבה יותר קל לסרב ולהרוויח עוד כמה ג'ובות. אני ממש, ממש מקווה שהפעם הם ישברו ויואילו בטובם להעניק לי עוד כמה דולרים, שאוכל לשרוד פה את השנה השנייה שלי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ולענייני בילויים:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בשבוע השמיני ללימודים לא קרה שום דבר מעניין במיוחד, חוץ מזה שבשבת אמא שלי והחבר שלה נחתו פה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">עבדתי באותו יום באודישן דיי, ואחרי זה נפגשנו בברנס אנד נובלס.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">קשה לתאר את הרגע שאמא ואני נפגשנו אחרי שישה חודשים... היחסים העכורים בינינו זה לא סוד, אבל מרחק, מסתבר, יכול לעשות פלאים. היה חיבוק גדול גדול, ואפילו כמה דמעות מצדה, בתוספת מחמאות מאוד לא טיפוסיות &ndash; &quot;אוי, איך גדלת&quot;, ו-&quot;איזה יפה את!&quot;... אפילו את השיער היא אהבה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני חושבת ששתינו, בסופו של דבר, התבגרנו. אף פעם לא תהיה לנו מערכת יחסים נורמלית של אם ובת, לצערי, אבל אני מאמינה שהמרחק גרם לה להבין שאני חסרה לה, ושיש הרבה במה להתגאות בי בסופו של יום. וגם אני, כנראה שבעזרת המרחק, למדתי להבין שאין כמו בבית, ומשפחה יש רק אחת, והיא חסרה לי. קשה להסביר במילים, אבל זה כאילו שפעם עמדנו בשני קצוות של מגרש כדורגל, כל אחת מגינה על השער שלה מהקצה השני, ואילו עכשיו נטשנו את השערים והעזנו להתקרב קצת לנקודת האמצע. לא לגמרי לאמצע, כמובן, עוד יש הרבה מרחק בין שתינו, אבל שתינו עשינו צעדים אחת לקראת השנייה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שוטטנו קצת בחנות הספרים, מחפשים מתנה לאורוני שחגג יומולדת 10 למחרת. בן עשר, יא וואראדי. מפחיד איך הזמן עובר, ומה אני מפסידה כשאני כאן. הם הראו לי תמונות שלו &ndash; האריך שיער, וגדל כל-כך. צובט לי הלב בכל פעם שאני חושבת על זה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אחרי זה שניהם עלו לחדר שלי במעונות, אירחתי אותם לזמן מה, ונפרדנו לכמה שעות ונפגשנו שוב בערב לארוחה איטלקית ולשיטוט קצר בסביבה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">יום ראשון (14.12) &ndash; הלכנו שלושתנו ל&quot;סירק דה סוליי&quot;. הם איחרו, כמובן, אבל זה הסתדר... היה חביב, מאוד מרשים ויזאלית, אבל האמת? ציפיתי ליותר מזה מקבוצה כל-כך מפורסמת.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בערב הלכנו לארוחת ערב מפנקת של ממש בסמית' אנד וולנסקי, מעוז הסטייקים הטובים באמת במנהטן. היינו אמא, החבר שלה, פול, גיא ואני. הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי את גיא מאז וירג'יניה, והיה איחוד מוזר כזה... חיבוק גדול גדול, ודמעות, ומילים רכות... היה לי עצוב נורא בלב.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">הארוחה הייתה נהדרת &ndash; סטייק פילה נהדר ומדמם, האש בראונז נפלאים ועוגת גבינה נימוחה. אוח, כמה אני אוהבת פרות מתות. והחברה, כמובן, הייתה מצוינת.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620937.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" />&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[אנחנו. מימין: גיא, אני, אמא ויענקל'ה. עומד: פול.</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620938.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[גיא ואני.]<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שני (15.12) &ndash; התחלנו רשמית בקצת שופינג הכרחי לחורף. לקחתי את אמא ויענקל'ה לטארגט, קניתי כמה אסנשיאלז &ndash; מצעים למיטה הכפולה שתהיה לי בדירה החדשה, מנורה ורודה יפה (החדר שלי שם קצת חשוך), מסגרות לתמונות שגיא הדפיס לי של שנינו... גם ישבנו לארוחת ערב ברשת האמריקאית &quot;אפלביז&quot; לצלעות טלה שהיו טעימות, אבל שירות מזעזע. באופן כללי לא נראה לי שנתתי לאמא שלי רושם חיובי במיוחד ממסעדות ניו יורק... תכל'ס, אם רוצים לאכול טוב בניו יורק, ולקבל שירות טוב, צריך לשלם. הנה יתרון גדול של תל אביב על ניו יורק.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">יום שלישי (16.12) היה יום של גיא ושלי. אחרי ביצפר נפגשנו ברחבת לינקולן סקוור, והלכנו לבלט של &quot;מפצח האגוזים&quot;. היה מאכזב, האמת. מאוד יפה ויזואלית, אבל חסר מעוף ועייף. רואים שנמאס לרקדנים המסכנים לעשות את זה כל פאקינג קריסמס. אבל זה היה יום נהדר, כי התחיל לרדת שלג שלא הפסיק במשך שעות, והותיר את ניו יורק עטופה במעטפת עבה של שלג שלא נמסה במשך שבועיים בערך... היה יפיפה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620939.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" />&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[גיא ואני בשלג, מחוץ לבלט.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">רביעי (17.12) &ndash; בצהריים יעקנל'ה ואמא באו לסיור באמדה. אמא שלי, מסתבר, ציפתה לאוניברסיטה סטייל </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">NYU</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">, עם בניין עתיק ועשיר בארכיטקטורה, וקיבלה במקום זה בניין ניו-יורקי ממוצע שהיה בעברו, בין השאר, </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">warehouse</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">. קשה לרצות את אמא שלי... אבל זה הביצפר שלי, והוא יפה בעיניי. אחרי הסיור ישבנו לצהריים בדיינר השכונתי, עם מילקשייק לפנים. בחלון השני שהיה לי באותו יום הלכנו לקולומבוס סירקל, לשוק אומנים חביב אך יקר שהיה שם לכבוד קריסמס.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בערב נשארתי בביצפר לראות את אחד המיוזיקל שואוקייסס, שהיה לא רע אך הזכיר לי כמה אני מעדיפה להיות גרועה על פני בינונית. בינוניות זה דבר איום, באמת.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">כשחזרתי למעונות קיבלתי מייל שהודיע לי שזכיתי בהגרלה בכרטיסים למופע מחווה לבטי קומדן ואדולף גרין (שניהם מכותבי הליריקס הכי גדולים של מחזות הזמר) שעומד לתחיל עוד ארבעים דקות, אז צ'יק צ'ק חטפתי את אוקלי ותפסנו מונית לפאב של ג'ו, למופע חביב למדי וחינמי לחלוטין.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">חמישי (18.12) &ndash; יום מיוחד, ששווה כמה מילים. היום שיחקנו את הגרסא האמריקאית ל&quot;גמד ענק&quot;, שנקראת &ldquo;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Secret Santa</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot;. זה לא נמשך שבוע, כמו אצלנו, ולא ממש שומרים על זהות ה&quot;סנטה&quot; כסוד. לפני שבועיים בערך שמנו את השמות של כולם בכובע, והשם ששלפנו הוא האדם לו קנינו מתנה, אותה הוא קיבל היום. בלי ממש סודיות, הוא גילה בשנייה שהוא קיבל את המתנה, בלי רמזים או משהו. אבל היה נ-ה-ד-ר! עשינו את זה במסגרת השיעור האחרון של מחזות זמר לפני החופשה, והבאנו מלאאאאאא אוכל וחטיפים, אכלנו ג'אנק עד להתפוצץ, ואז ישבנו במעגל לתת את המתנות. הייתה מון אהבה באוויר, המון פרגון וחברות וחיבה, ובאמת שהיה נפלא. גם המון דברים הזויים שהמורים שלנו לא צריכים לראות &ndash; בראדלי, למשל, מקבל מתנה שפופרת של </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">KY</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">, ואלישה מקבלת חבילת קונדומים לכבוד החבר החדש שלה. הזוי... אני קיבלתי חבילת צ'יטוס צ'יזי פופס (&quot;כי אני יודע שזה החטיף האמריקאי האהוב עלייך!&quot;, אמר ראיין, ה&quot;סנטה&quot; שלי) וכרטיס מתנה ל</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">H&amp;M</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">, אתו קניתי כמה ימים אחרי שני זוגות עגילים יפיפיים. היו המון חיבוקים ונישוקים, ובאמת היה מחמם לב.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620941.jpg" border="0" style="width: 453px; height: 604px" alt="" /></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[הצ'יטוס ואני.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שישי (19.12) &ndash; הלכתי עם יענק'לה ואמא לראות את &quot;אקווס&quot;, שהיה פשוט נפלא. דניאל רדקליף לא היה משהו &quot;לכתוב עליו הביתה&quot;, כמו שהאמריאים אומרים, אבל ריצ'רד גריפית' היה לא רע וההפקה ככלל הייתה מצמררת, אפלה ומטרידה &ndash; </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Just like I like them</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"> :) זה מחזה נפלא, באמת, שראוי להפקות מצמררות. היה מעולה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שבת (20.12) &ndash; אחרי העבודה בחב&quot;ד גיא בא וישבנו לצהריים באיטלקית האהובה עלינו &ndash; פרשוטו ומוצרלה לראשונה, פיצת פפרוני דקיקה לעיקרית. זה היה המפגש האחרון שלנו למי יודע כמה זמן, והיה נעים ורומנטי. אני אתגעגע אליו נורא.<br /></span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אח&quot;כ, שוב באיחור נוראי, יענק'לה ואמא הצטרפו אליי לביקור בדירה החדשה שלי. להפעתי הרבה מאוד, אמא שלי דווקא אהבה את האזור, את הבניין ואת הדירה עצמה אפילו. אין לי ספק שאצטרך להשקיע שם עבודה, בייחוד אחרי הדייר הקודם &ndash; הרבה ניקיון ואוורור וכביסה, אבל זו דירה מקסימה. קטנה, אך מתוקה ונעימה. כמה תמונות יפות על הקירות, מיקום מחדש של הרהיטים, והדירה תיראה גדולה יותר ונעימה יותר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אח&quot;כ ישבנו לארוחה במסעדה אתיופית שכונתית, מה שהיה אסון טוטאלי. אמא שלי אדם מפונק, ולא מאוד פתוחה באופקיה לכל מה שאינו מערבי. לא ארחיב, אבל בקיצור לא אקח אותה לשם שוב, אם היא אי פעם תבקר שוב בניו יורק :)<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אחרי זה חזרנו לצ'לסי (שם האכסנייה שלהם) והתחדשתי בשני סקיני ג'ינס נהדרים שמחמיאים לי לטוסיק... תמיד טוב שיש דברים שמחמיאים לטוסיק :) מצחיק, ניו יורק שינתה לי גם את דרך הלבוש. אני מתלבשת אחרת, יותר... ניו יורקי. לא סקס והעיר, אומנם, אבל יותר מתוחכם ושיקי. העיר הזו לא משאירה הרבה ברירה במובן הזה... <o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">יום ראשון (21.12) &ndash; הלכנו שלושתנו ליום בילוי בשדירה החמישית. ביקרנו בהמון חנויות מקסימות &ndash; טיפאני'ז, שוורץ, דיסני ועוד... ישבנו לקפה בסטארבקס, וקנינו לי מגפיים גשם סוף סוף, והיה נחמד ונעים. לצהריים מאוחרים ישבנו שוב בסמית' אנד וולנסקי, לעוד סטייק אלוהי... אח, פילה, פילה.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620925.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" /></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>[בשוורץ, עם חייל עשוי מג'לי בינז.]</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שני (22.12) &ndash; ביליתי קצת זמן לבד עם אמא, לשם שינוי. קנינו לי משקפיים חדשות (במקום אלה שקניתי ממש לפני שטסתי, ושנגנבו, לצערי הרבה מאוד) וביקרנו בחנות עתיקות מקסימה. בצהריים ישבנו לארוחה עם יענקל'ה בסעדה צרפתית, ואח&quot;כ הם ארזו מטלטליהם ונסעו לתפוס את הטיסה חזרה לארץ.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">היה לי שמח נורא להיות עם אמא ככה, במשך שבוע וקצת. באמא'שלי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שאר החופשה (שבועיים) הסתכמה בעיקר בהרבה, הרבה בייביסיטינג. מספר אירועים ששווים ציון &ndash;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שלישי (23.12) - בספונטניות טוטאלית התארגנו כמה חבר'ה, היחידים שנשארו במעונות הריקים (כולם חזו הביתה לחופשה), ועשינו ארוחת ערב כיאה למלכים. או יותר נכון, ילד סיני מקסים בישל מדהים, וכולנו אכלנו... היה טעים בטירוף.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620927.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" />&nbsp;</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620928.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /> </span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[עוף צלוי וצלעות טלה ברוטב סיני סודי. יאמי יאמי!]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">רביעי (24.12) התבזבז כמעט לחלוטין על ניסיונות כושלים לזכות בלוטו בכרטיסים זולים למחזות זמר. דניאל (הילד האוסטרלי) ואני קמנו מוקדם בבוקר כדי להשתתף בלוטו של שרק, רק כדי להגיע ולגלות שאין להם הצגה באותו היום. אז ניסיתי ללוטו של וויקד, ונכשלנו, אבל נשארנו שם עוד שעתיים בניסיון כושל לשכנע את אחת הנשים שזכתה למכור לנו את הכרטיסים (היו לה שני ילדים, אבל רק שני כרטיסים). בסופו של דבר היא הצליחה למצוא כרטיס שלישי ואנחנו המשכנו ללוטו של וויט קריסמס, רק כדי לגלות שאיחרנו והוא כבר ארע. היה מתסכל לאללה... אבל היה מצחיק לבלות אתו את היום, ואכלנו ארוחת בוקר יחד וקשקשנו, והיה חוויה מצחיקה סה&quot;כ.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בערב באתי אל שירה למעונות השניים, לערב בנות של נודלס וצפייה ב&quot;10 דברים שאני שונאת אצלך&quot;. היה מוצלח ונעים, ואין לי הרבה מה לומר חוץ מזה שאני באמת, באמת מתאבלת על מותו של הית' לדג'ר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">חמישי (25.12) &ndash; עזרתי לחב&quot;ד בארוע חגיגי שהם עשו, של הדלקת החנוכייה וחלוקת לביבות וסופגניות וסביבונים... היה מצחיק, הרבה שירי חג, והרבה דוסים רוקדים כמו שרק דוסים יודעים לרקוד, מקפצצים ומתחבקים... מצחיק, באמת.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620930.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">[משתוללים ורוקדים. הבחור בתחפושת הוא יענו יהודה המכבי.]</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620931.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">[כמה ילדים שמחים. האישה עם הכובע הלבן היא פייא, אשתו של הרב שאתם אני עובדת בשבתות. הילד לידה עם התלתלים הבלונדיניים הוא זאבי, אחד משני הילדים שלה עליהם אני עושה בייביסיטר מדי פעם.]</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620932.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">[בעלה של פייא, הרב יהודה ליפסקר, מדליק את החנוכייה.]</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שבת (27.12) הלכתי להצגת צהריים של &quot;חליל הקסם&quot; במטרופוליטן אופרה. היה פשוט מ-ק-ס-י-ם! הפקה בעיצובה של ג'ולי טיימור (זו שעיצבה את מלך האריות המחזמר ואת אקרוס דה יוניברס), תלבושות מטריפות ותפאורה מהממת... קשה להסביר, פשוט תראו את התמונות האלה... התרגום לאנגלית היה גם הוא לא רע, והזמרים היו נהדרים, והייתה באמת חוויה מכשפת.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ראשון (28.12) &ndash; הלכתי להצגת צהריים של &quot;כולם היו בניי&quot; בכיכובים שם ג'ון ליתג'ו, דיאן וויסט, פאטריק ווילסון וקייטי הולמס. חוץ מקייטי הולמס, שצריכה להיתלות כמו המן מעץ גבוה, הייתה הפקה עוצרת נשימה. תפאורה נהדרת, שחקנים מופלאים (דיאן וויסט הייתה ממש מצמררת), מחזה נהדר כמובן, וחוויה טוטאלית שהזכירה לי שתאטרון יכול באמת להיות מקום קסום.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">וסתם אנקדוטה מצחיקה &ndash; לפני ההצגה ניגש אליי אדם לבוש מרושל, לא מגולח, ושאל &quot;למה בחרת במופע הזה?&quot; חשבתי שזה איזה סייקו או משהו, אבל עניתי בנימוס &quot;כי זה מחזה נהדר, ואחד האהובים עליי&quot;. &ndash; &quot;ושמעת על ההפקה הזו&quot;, הוא המשיך. התחלתי להילחץ קצת. &quot;אמממ... כו.&quot;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">הוא התרחק לכיוון מושבו, וזרק מעבר לכתפו &ndash; &quot;אני הבמאי, אגב. תודה על זמנך.&quot;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">צחקתי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בהפסקה הוא חזר אליי. &quot;את נהנית?&quot;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">- &quot;כן, מאוד. זה ראן טוב היום?&quot;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">- &quot;כן, בהחלט. שמח לשמוע שאת אוהבת את זה.&quot;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">צחוק הגורל.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[לא, בחיים לא הייתי אומרת לו &quot;אגב, אני שחקנית&quot;. אני לא כזאת.]<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">כשחזרתי למעונות הייתה שקיעה מהממת בשמיים, אז רצתי להדסון וצילמתי כמה תמונות. תגידו שזה לא מדהים -</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620933.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בערב נפגשתי עם שירה וכרמל, שתי החברות הישראליות שלי מסמסטר ראשון, פלוס גו'ש (בחור יהודי מהסמסטר שלי) ושני חברים שלו. ישבנו בבלרני'ז לדרינקים וצחוקים. היה נחמד.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620934.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>[משמאל לימין: שירה, ידידה של ג'וש, ג'וש, כרמל, אני וידיד של ג'וש (שניסה להתחיל אתי בצורה מביכה).]</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שני (29.12) &ndash; בצהריים הלכתי ללינקולן סנטר לתערוכה מקסימה בשם &quot;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Curtain Call</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&rdquo;, תערוכה של תחפושות ומקטים וסקיצות של נשים מעצבות תאטרון. היה יפיפה ומרשים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בערב הלכתי עם אלה לקונצרט חג של קאסט &quot;האביב מתעורר&quot;. היה מאכזב לאללה, שירי קריסמס המהללים את יזוס בביצוע ילדים שעדיין סובלים מקרי לילה, סביר להניח.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620926.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">היה נחמד נורא עם אלה, צחקנו ודיברנו על חוויות עבר, רוקי למשל, וגם על הברמן, שמסתבר שעבד אתה זמן מה, והיא הייתה בשוק לגלות שהאדם המיושב בדעתו, עם הכרס הקטנה והאישה, הבורגני שהיא הייתה בברית המילה של ילדו, הוא למעשה הברמן החרמן עליו היא שמעה לא מעט. ההבעה על פניה הייתה שווה מליון דולר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אחרי הקונצרט המשכנו למעונות שלה ב</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">NYU</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">. קנינו פיצה קפואה ודלי גדול של האגן דאז ונילה-קוקי-דו, והמשכנו לזלילה ושיחת בנות אל תוך השעות הקטנות של הלילה. הייתי זקוקה לזה, באמא'שלי, והיה נעים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שלישי (31.12) &ndash; בצהריים הלכתי לגן החיות בברונקס. היה מקסים, כמעט ולא היו אנשים בגלל השלג שירד באותו הבוקר, והכל היה מכוסה לבן ומקסים. הרבה חיות נהדרות מכל רחבי העולם.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620940.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" />&nbsp; </span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>[שתי צפרדעים אמיתיות. לא צבועות, באמא'שלי.]</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">הערב היה הערב הכי מוצלח שהיה לי מזה שבועות!!! עד הרגע האחרון כמעט לא ידעתי מה אני עושה בסילבסטר (שפה נקרא </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">New Year`s Eve</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">), וברגע האחרון הצטרפתי אל אדם ובארדלי למסיבת ריקודים במועדון להומואים. לפני שיצאנו שתינו מספר משקאות &ndash; וודקה וסאת'רן קומפורט מעורבבים עם מיצים שונים &ndash; ומסתבר שאדם שם לי יותר מדי שוטים במשקאות, כי כשיצאנו מהמעונות כבר הייתי שיכורה למדי. אלה וידיד שלה הצטרפו אלינו במועדון, והיה פשוט נהדר. האלכוהול שיחרר אותי, והייתי מסוגלת לרקוד חופשי, ולצחוק, ולחבק, וליהנות באמת כמו שמזמן לא הצלחתי. אני חושבת שקלטתי באותו הערב כמה באמת הייתי </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">restrained</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"> מאז שהגעתי לפה. רקדתי המווווווווווווווון והיה פשוט נהדר. הייתי שיכורה תחת, באמת.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620949.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /> <img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620950.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /> <img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620951.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /> </span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">והיום הכי קסום בכל החופשה הזו &ndash; יום שישי ה-2 בינואר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">הגשמתי חלום של שנים, וגררתי את התחת שלי ברכבת של ארבע שעות לנקודה המזרחית ביותר בארצות הברית &ndash; מונטוק, ניו יורק.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[אלה מכם שיודעים כמה אני אוהבת את &quot;שמש נצחית בראש צלול&quot; מבינים. אלה שלא יודעים &ndash; אני לא צריכה להסביר, תצפו בסרט ותבינו.]<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">היה קסום ברמות שאי אפשר להסביר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">הגעתי לתחנה באזור אחת עשרה בבוקר, התחנה אותה אני מכירה כל-כך טוב מהסרט. הלכתי לאורך הכביש הראשי ודרך כיכר העיר אל החוף, הליכה של כארבעים דקות, עם האגם הקפוא בדרך והרבה בתים יפים. והחוף... אח, החוף. נשארתי שם כשעתיים, הולכת לאורכו, מקשיה לפסקול הסרט בדיסקמן. מצלמת הרבה. יושבת על מדרגות, מביטה בגלים. משחקת עם אבנים ומקלות. התמונות מדברות בעד עצמן, אני חושבת... באמת שאין מילה אחרת חוץ מקסום.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620957.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[תחנת הרכבת.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620958.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" /> </span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[רגליי ליד החוף.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620959.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[הדבר הראשון שראיתי על החוף.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620960.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /> </span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[כל-כך דומה לגרם המדרגות בסרט.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620961.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[שבר עץ בודד על החוף.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620962.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[ותמצית כל המסע הזה.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp; </span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אח&quot;כ לקחתי מונית למגדלור המפורסם, שהיה סגור, וישבתי בבית הקפה לכוס גדולה של שוקו חם וקראתי שייקספיר. משם חזרתי לתחנת הרכבת ונסעתי חזרה לעיר הגדולה... היה יום של שקט, של שלווה, של וי גדול על משהו שמזמן רציתי לעשות. כן ירבו.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17620963.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" /><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[המגדלור.&nbsp;]<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">זהו, באופן כללי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מחר ביצפר, ואין שוב חופש עד אמצע פברואר. אעבור לדירה החדשה איפשהו בתחילת פברואר, ואני מקווה לבקר בלוס אנג'לס בחופשת הסמסטר, בלי נדר, יש לי שם כמה חברים שלא ראיתי מזמן, וגם משפחה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">חוץ מזה &ndash; ממליצה לבדוק את הפליקר שלי, יש שם מלאן תמונות שנותנות יותר פירוט על מה שאני עוברת בימים אלה:</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<a class="blog" href="http://www.flickr.com/photos/28705090@N02/collections/" target="newWin">http://www.flickr.com/photos/28705090@N02/collections/</a><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ועוד דבר &ndash; אני לא אכתוב פה פוסט שלם על המלחמה בעזה, פשוט כי אני לא יודעת מה לומר. אבל אני בודקת את ווינט מספר פעמים ביום ועוקבת בנשימה עצורה. לבי עם ישראל, והוא נקרע. אני מערכת הסברה קטנה בפני עצמה, מסנגרת על ישראל ומסבירה את המצב בכל הזדמנות. אני מחזיקה את האצבעות ומקווה שהלכ יגמר בקרוב, ולטובה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אוהבת,<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">סתיו.<o:p></o:p></span></p><br /></span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span><font face="Times New Roman" size="3">&nbsp;</font> http://stav-meishar.livejournal.com/8972.html pensive public 1 http://stav-meishar.livejournal.com/8724.html Wed, 10 Dec 2008 03:36:58 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/8724.html <p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אוי, העייפות...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoBodyText" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE">קשה להסביר כמה נהיים עייפים בביצפר הזה. ואני רק בסמסטר שני, וכולם מזהירים אותי שסמסטר שלישי זה הכי גרוע. שאלוהים יעזור לי כשאגיע לסמסטר שלישי...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">המצב הנפשי שלי טיפה יותר טוב במובנים אחדים, וטיפה פחות טוב במובנים אחרים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני עדיין מודאגת כלכלית, ובונה קייס עם המלצות של מורים ושאר עניינים כדי לשכנע את הביצפר לעזור לי טיפה יותר. אבל עם המשבר הכלכלי הנוכחי, קשה לי לפתח תקוות.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אבל אני גם יודעת שלא משנה מה &ndash; אני את אמדה אסיים. עם עזרתם או בלעדיה, אני אסיים בכבוד, ואמשיך לאודישנים בחוץ. אני אפרוש כנפיים ואעוף למרחקים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מה קורה בביצפר בשלושת השבועות האחרונים:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">באופן כללי, השבוע שנגמר והשבוע שמתחיל עכשיו הם השבועיים של בחינות אמצע הסמסטר שלנו, כך שיש קצת אקסטרה לחץ (פלוס פליאה &ndash; איך לעזאזל אני כבר חצי דרך לתוך הסמסטר השני?!), אבל מעניין לנו.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שיעור משחק &ndash; סיימנו עם &quot;מלאכים באמריקה&quot;, שהיה חוויה מדהימה. אני חושבת שזה רשמית המחזה המודרני האהוב עליי ביותר. מזמן לא הרגשתי כזה חיבור כמו שהרגשתי עם הארפר, והיה מדהים לראות מה העבודה עליי עושה לי ומוציאה ממני. סיימנו עם זה בבחינת אמצע הסמסטר, וקיבלתי הערות טובות מהמורה, ושבוע הבא יהיה לנו ישיבות פרטיות אתו לקבלת ציונים והערות יותר מעמיקות. היה מצחיק לדבר עם החברים לכיתה אחרי הבחינה, ולשמוע ש&quot;הפחדת אותנו שם.&quot; כמה כיף שאפשר להוציא את הצדדים הכי איומים וכואבים שבך, להיות הכי כנה וכואב שיש, אבל להיות מוגן במסווה של &quot;דמות&quot;. המשימה הבא שלנו היא סצנה בשלישיות (טריאלוג?), והשותפים שלי הם אותו בחור שעבד אתי על &quot;מלאכים&quot; (חבל, רציתי לנסות שותפים חדשים, אך ניחא) ואלישה, שהיא הבחורה הכושית של הכיתה. יהיה מעניין בטוח.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שיעור מחזות זמר &ndash; מחר בחינת אמצע הסמסטר שלי, ואני אבצע בפעם האחרונה את &ldquo;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">How Long Has This Been Going On</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot;, שהתחבב עליי מאוד בשבועות האחרונים. יש משהו נוח בשירי אהבה, הם מתאגרים, אבל דורשים פחות עבודת מחקר לשמחתי. הגשתי את פרויקט הפורטיז-פיפטיז שלי בשבוע שעבר, והמורה בחרה לי את השירים הבאים: &quot;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">The Gentleman is a Dope</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&rdquo; מתוך &quot;אלגרו&quot; של רודג'רס והרמשטיין, ו-&ldquo;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Make the man love me</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&rdquo; מתוך &ldquo;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">A Tree Grows in Brooklyn</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot;. אני פחות מתחברת לשיר השני, אבל אל הראשון אני מתחברת מאוד ומאמינה שהוא יצא טוב. זה שיר אהבה, אבל לא במובן הסטנדרטי. זו אישה שמנסה לשכנע את עצמה שהגבר שהיא מאוהבת בו הוא חתיכת אדיוט שלא שווה מבט שני, וככל שהיא מנסה היא נכשלת יותר. זה שיר מקסים, באמת. ולראשונה מאז תחילת הלימודים פה, הייתי מסוגלת למצוא &quot;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">as if</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot; שבאמת עובד בשבילי. &quot;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">as if</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot; זה משהו שאנחנו חייבים לעשות עם כל שיר &ndash; לבחור סיטואציה שקרתה לנו בחיים שדומה לסיטואציה בשיר ומעוררת בנו הדים רגשים, כך שנוכל להתחבר ביתר קלות לשיר. בדרך כלל זה לא עובד בשבילי (אני לא מהמאמינים הכבדים בסטניסלבסקי), אבל הפעם ידעתי אינסטינקטיבית מי הגבר שאני יכולה להעמיד בעיניי רוחי. אני לא מאוהבת בו, אבל יש רגשות, והוא מאוד מאוד דומה לגבר בשיר &ndash; חנון שכזה, נאיבי וקצת טפשי אבל חינני ומעורר סימפתיה. בשנייה שאני מדמיינת את הפנים שלו זה יוצר את התגובה הרגשית שדרושה לי לשיר. שמחתי שסוף סוף הצלחתי לגרום לשיטה הזו לעבוד בשבילי. בינתיים אני עובדת על השיר לבדי, ובסוף השבוע נתחיל לעבוד על זה בכיתה, וכשנסיים אתו נעבור לשיר הפיפטיז.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שיעור </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">VPS</span><span style="font-size: 10pt; font-family: Arial"> <span lang="HE">&ndash; סיימנו, כאמור, עם סטיבנסון, והתחלנו קטע חדש &ndash; פסקה מתוך מאמר כלשהו, משהו מאוד מהפכני ומלא מרד, ואני מאוד אוהבת את המסר של הקטע. תקראו ותבינו:<o:p></o:p></span></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&ldquo;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">A foolish consistency is the hobgoblin of little minds, adored by little statesmen and philosophers and divines. With consistency a great soul has simply nothing to do. He may as well concern himself with his shadow on the wall. Speak what you think now in hard words, and tomorrow speak what tomorrow thinks in hard words again, though it contradict anything you said today. `Ah, so you shall be sure to be misunderstood`. Is it so bad, then, to be misunderstood? Pythagoras was misunderstood, and Socrates, and Jesus, and Luther, and Copernicus, and Galileo, and Newton, and every pure and wise spirit that ever took flesh. To be great is to be misunderstood</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&rdquo;.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">יפה, לא?<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">יש בזה משהו מאוד איין-ראנד-סטייל. חוץ מזה &ndash; כבר ציינתי שאני כותבת וקוראת שוטף </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">IPA</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">? (ראשי תיבות של &quot;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">International Phonetic Alphabet</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot;, שזה בעצם כתב פונטי). מי היה מאמין שאי פעם אדע כתב פונטי שוטף? אני מרגישה כמו פרופסור היגינס קטן.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שיעורי מחול &ndash; בסטפס אני ממש משתפרת, ומקווה מאוד שסמסטר הבא אוכל להשתחל לרמה 5. בשיעור ג'אז אני מפתחת את הגמישות שלי, ואחרי כל חימום כואבים לי כל השרירים, ואני יוצאת עם חיוך ענק, כי כשאתה רקדן אתה שמח כשאתה כואב. עקום, אני יודעת, אבל נכון. רק בבלט אני מרגישה שאני לא מתקדמת בקצב המתאים לי, אבל אני מקווה שייתנו לי לעבור לרמה 4 ואז אולי אוכל להתקדם יותר. היה לנו את בחינת אמצע הסמסטר בבלט, סטפס ומחול לתאטרון, ביום רביעי הקרוב תהיה הבחינה בג'אז. אין הרבה מה להוסיף.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">קריאת תווים &ndash; כנ&quot;ל, אין הרבה מה להוסיף. אני משתפרת לאט לאט, מצליחה &quot;לשמוע&quot; את השירים כשאני רואה אותם על הדף.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שיעור דיאלקטים &ndash; סיימנו עם המבטא הבריטי, ולפרויקט הבא יכולנו לבחור בין קוקני, דרומי וניו-יורקי. קוקני זה משהו שאני יחסית טובה בו, ורציתי אתגר, אז זה ירד מהרשימה. ניו יורקי היה יכול להיות מעניין, אבל זה ריתק אותי פחות ממבטא דרומי, אז הלכתי עם דרומי. אני עושה דמות מטקסס, מתחילים מחר, ואני בטוחה שיהיה מעניין.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בשיעור פיתוח קול אני ממשיכה לעבוד על הרומנסה האיטלקית שלי &ndash; &quot;ל'אבנדונו&quot; של בליני &ndash; וזה אתגר רציני ואני מרוצה שיוצא לי לעבוד על משהו כזה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מעבדת סרטים &ndash; מחר המבחן, שזה המבחן הכתוב היחיד שלנו, ואני לא מאוד בלחץ. אני שולטת בחומר היטב.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">וקצת באופן כללי על הלימודים:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">כאמור, אני באמצע סמסטר שני. בחינות אמצע הסמסטר בעיצומן, ואתן גם יהיו פגישות אישיות עם המורים, לקבל הערות והארות וציונים. ברגע שיסתיימו בחינות אמצע הסמסטר אגיש את הבקשה שלי לעזרה כלכלית. בפעם השלישית... הפעם יש לי מספר יתרונות &ndash; כרגע היו בחינות, כך שיש ציונים נוספים עליהם אפשר להסתכל ולראות שהרווחתי מלגה, וכאמור גם הפסיכולוג של בית הספר הולך לדחוף חזק בכיוון, ויש לי כמה וכמה המלצות לא רעות מהמורים שלי, שאולי יעזרו. אני מנסה לא לפתח ציפיות, כי אמריקה בלחץ אטומי עכשיו בגלל המשבר הכלכלי, אבל אני מקווה לטוב.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ואני משתפרת. ומתפתחת. ובסך הכל מאוד שמחה להיות פה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ולענייני בילויים:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ביום רביעי (19.12) ראיתי את המחזמר &quot;און דה טאון&quot;, שעלה למספר ימים במסגרת הפרויקט הנהדר &quot;אנקור&quot; (לא אנקור הציפור, אלא אנקור שמשמעו &quot;עוד&quot; בצרפתית :) ). היה פשוט נפלא. טוני יזבק (טולסה מ&quot;ג'יפסי&quot;) שיחק את התפקיד הראשי, עם פסקול נפלא של לאונרד ברנשטיין והכוריאוגרפיה המקורית של ג'רום רובינס. פשוט נפלא. עם הזמן, אני יותר ויותר מתאהבת בכל הדברים הישנים האלה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בשבת (22.12) בערב הלכתי עם שירה וחברה של מהכיתה לטארגט בברונקס. יש הרבה דברים שאני צריכה לקנות, אבל אמא שלי באה בסוף השבוע ותעשה אתי קניות, כך שקניתי רק את מה שהיה ממש ממש דחוף &ndash; מגפיים טובים וחמים. אחרי זה חזרנו למעונות והחברה של שירה בישלה לנו פסטה נהדרת עם עוף ורוטב אלפרדו, מעדן של ממש. היה ערב מאוד נחמד ונינוח.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ביום ראשון (23.12) נפגשתי לצהריים עם ללה המקסימה, שנמצאת כרגע בביקור. ישבנו להמבורגר, כמו שצריך, עם הרבה בצל מטוגן וצ'יפס. שוורץ, לירי &ndash; חסרתם לנו. זה לא אותו הדבר בלעדיכם. אם כי בשר זה עדיין בשר, גם בלי שני גברים שיראו לנו איך לאכול אותו בכמויות :)<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ביום שלישי (25.12) הלכתי לראות את הסרט &quot;זאק ומירי עושים פורנו&quot;. הייתי צריכה לצחוק קצת, וזה היה חביב. לא מזהיר, לא מצחיק כמו &quot;סופרבאד&quot; או סאות'פארק, אבל זה סיפק את הסחורה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ביום רביעי (26.12) הלכתי למרתון ריקודי עם. המרתון נמשך עד ארבע בבוקר, אני נשארתי רק עד שתיים, אבל היה נחמד. אני אוהבת נורא לרקוד ריקודי עם, הבעיה היא שלרוב שמים כל מיני שירים חדשים ומטופשים שאני לא מכירה, ואז אני יושבת הרבה בצד וזה מעצבן. אבל היה נחמד בהחלט.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">יום חמישי (27.12) היה חג ההודיה. פתחתי את היום במצעד המפורסם של מייסי'ז, שנמשך לכל אורך סנטרל פארק ווסט. היו מלאאאאאאאאא אנשים, ולמרות שהגעתי שעה וחצי לפני הרחוב כבר היה מפוצץ. ללה הצטרפה, אבל היא הגיעה באיחור כשהיה עוד יותר מפוצץ ולא הצליחה לפלס את דרכה אליי, לצערי. המצעד, כך או כך, היה נפלא. הרבה בלונים ענקיים של דמויות מוכרות כמו סנופי, הדרדסים, דורה, קרמיט, הלו קיטי ועוד, פלוס הרבה להקות ותזמורות מכל רחבי אמריקה בתלבושות מגוחכות. </span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385770.jpg" /> <img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385773.jpg" /> <img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385774.jpg" /> </span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385775.jpg" /> <img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385776.jpg" /> <img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385777.jpg" /> <img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385778.jpg" /> <img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385779.jpg" /> </span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">היה נהדר, וגרנדיוזי כמו שרק אמריקה יכולה לספק. אחרי המצעד ישבתי עם ללה לצהריים והיה נחמד.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בערב הצפנתי לפלנסנטויל, לביתם של ההורים של דניאל, אשתו של יניב. דניאל ויניב הזמינו אותי ברוב טובם להצטרף למשפחה לארוחה המסורתית, ואני שמחתי על ההדמנות לבלות חג, גם אם הוא חג אמריקאי, בצורה חמה ומשפחתית. היה המון תרנגול הודו, כמובן, וגם כל מיני דברים טובים אחרים. יניב, שהוא צמחוני ואוכל בריא, הכין מין תבשיל מוזר של גריסים ועדשים, שהיה מעניין למדי, אם כי אני לא מאמינה שאי פעם אוכל לחיות על אוכל כזה. היה מאוד חברי ונעים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ביום שישי (28.12) שירה ואני הלכנו לקיי-מארט, בניסיון לנצל את מה שנקרא &quot;בלאק פריידי&quot; &ndash; יום השישי שאחרי חג ההודיה שמתאפיין בסיילים מטורפים. לא היה משהו מדהים שם, קניתי רק מה שהייתי צריכה (גרביים... כשאין לך הרבה כסף אתה נאלץ להיות פרקטי ולא להתפתות). אני צריכה פעם אחת להשתחרר ולהרשות לעצמי שופינג מטורף... ברגע שיהיה לי כסף :-\<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בשבת (29.12) דיוויד ואני ישבנו לארוחת ערב בחומוסייה השכונתית (כן! יש חומוסייה שני בלוקים מאיתנו! רק הרבה יותר יקרה ממה שחומוס אמור להיות...) והמשכנו לסרט החדש של קלינט איסטווד &ndash; &quot;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">changeling</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot;. היה פשוט מדהים! אני לא מהמעריצים הגדולים של אנג'לינה ג'ולי, אבל היא הייתה נפלאה, והסיפור היה מצמרר וסוחף, כל-כך שאחרי הסרט דיוויד ואני עשינו קצת מחקר בגוגל על הסיפור האמיתי עליו הסט מבוסס. וכמובן שהמציאות עוד יותר מצמררת מהפיקציה... זוועה, הדברים שאנשים מסוגלים לעשות. אבל הסרט נהדר ומטלטל ומומלץ בחום רב.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ביום שני (1.12) היה פסטיבל מיוחד בכל השכונה &ndash; פסטיבל &quot;ווינטר דיי&quot; של לינקולן סקוור. כל השכונה בין רחוב 59 ו-72 בערך השתתפה בעניין &ndash; דוכני טעימות של אוכל, שתייה חמה חינם, מתנות קטנות מהחנויות שבדרך ועוד... זה מסוג הדברים שגורמים לי לאהוב את ניו יורק כל-כך &ndash; אירועים מיוחדים, לא שגרתיים, אירועי רחוב מעניינים שתופסים אותך בהפתעה. זה התחיל בהדלקה של עץ חג מולד, ומשם תפסתי שני חברים מאמדה (קרולינה ומאט) והמשכנו לגלות מה יש לפסטיבל להציע. בין השאר לקחתי כרטיס חברות של 3 ימים במועדון הכושר של ריבוק, אכלתי כל מיני דברים טובים (חומוס, נודלס ושוקו מקסיקני &ndash; הכל בארבע דולר והייתי מפוצצת), ראיתי מופע קרקס, הכנתי כרטיס ברכה לאורון (יש לו יומולדת עוד שבוע), ראיתי תערוכה של מארק שאגאל ועוד. היה פשוט נהדר.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385785.jpg" /> <img alt="" border="0" style="width: 450px; height: 600px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385786.jpg" /> <img alt="" border="0" style="width: 450px; height: 600px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385787.jpg" /> <img alt="" border="0" style="width: 450px; height: 600px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385788.jpg" /> <img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385789.jpg" /> <img alt="" border="0" style="width: 450px; height: 600px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385790.jpg" />&nbsp;</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385799.jpg" /> &nbsp;</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בדרך חזור פגשת בהפתעה גמורה בחור בשם רועי הודס, שהיה אתי ב&quot;אוליבר&quot; כשהייתי קטנה וגם היה שתי שכבות מעליי בתלמה. לא היה לי מושג שהוא בניו יורק, ועל אף שלא ממש הסתדרנו בתיכון (בלשון המעטה) שמחתי לראותו. כל פרצוף מהעבר בעיר הזו הוא ברכה. אז ישבנו לקפה לאיזה חצי שעה, דיברנו על התוכניות שלי ושלו, והיה ממש מעניין ונחמד לראותו.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ביום חמישי (4.12) היה משהו מאוד מעניין, שדורש הקדמה קצרה. גיא, כשביקר בשארלוטסוויל בזמנו כחלק מהבחינות שלו לבית הספר, סעד בחברת מנתח מוח מפורסם שאמא שלו מכירה. היו שם כל מיני אורחים, ביניהם זוג מאוד מאוד עשיר, שהאישה היא ציירת והם שניהם מארחים אצלם לפעמים חברה צעירים לארוחת ערב, לשמוע דעות צעירות או משהו בסגנון. הם התחברו לגיא, שסיפר להם עליי, ואני קיבלתי הזמנה חמה להצטרף לארוחה אצל הזוג, שגר במנהטן. כל זה היה לפני חודשיים בערך, וביום חמישי האחרון הייתה הארוחה. זה היה הזוי למדי... הזוג הזה מאוד, מאוד, מאוד עשיר. אני מדברת ברמה של מיליארדרים. לא אנקוט בשמות, אבל הבעל הוא ראש חברה מאוד מאוד גדולה ומפורסמת, ובאמת שהם חיים בסגנון חיים מאוד שונה משלי. אז בשבע וחצי בערב התייצבתי בשדרה החמישית, בפאקינג פנטהאוז, שם פגשתי את הזוג ושישה צעירים נוספים, רובם סטודנטים. ישבנו לארוחת ערב בסגנון מקסיקני (צ'ילי נהדר!) ודיברנו על נושאים מנושאים שונים. היה לי טיפ מוזר בהתחלה עם כל העניין &ndash; משרתים, סכו&quot;ם מטורף, דירה שרואים עליה בעליל שכל פריט בה יקר... אבל אני זו אני, ואני לא מתנהגת שונה עם אף אחד, לטוב ולרע. דיברתי עם האישה על מחזות זמר ואומנות, למשל, והיה משעשע קצת לראות איך היא מופתעת כשלא מסכימים אתה. כשמישהו מעז לחשוב אחרת ממנה. לא בקטע רע, ראו שהיא קיבלה את זה בסדר גמור שיש למישהו דעות אחרות, אבל מצחיק לחשוב שיש אנשים כל-כך עשירים שאף אחד לא מעז לסתור אותם. ומצחיק לחשוב שבמרחק חמש דקות נסיעה ממני אנשים גרים בסגנון כל-כך שונה... היה מעניין, בקיצור. חוויה מאלפת למדי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ביום שבת (6.12) הלכתי לריבוק, לנצל את המנוי הקצר שלי. היה לי ברור שיש רק דבר אחד שמעניין אותי שם &ndash; הבריכה</span><span lang="HE" dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"> </span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">. אני מודה, אני אובססיבית למים. כשאני עושה טיולים בטבע אני תמיד מקפידה שיהיה נחל או מפל כלול בעניין, אני מתה עם הים, ובריכה זה גם נהדר. הייתי צריכה מים... אז הלכתי לבריכה ועשיתי 20 בריכות, והרגשתי כמו אדם חדש. הלוואי שהייתי יכולה להרשות לעצמי מנוי במקום כזה. יש לי ספר-מדריך של דברים זולים בניו יורק, ואני זוכרת שהיה כתוב משהו על בריכות, אני אעיף מבט ואבדוק. בערב עשיתי בייביסיטר, וכשסיימתי באזור אחת נסעתי לבית של&nbsp;זאק, שעשה מסיה רנדומלית. כולם כבר היו שיכורים לחלוטין כשהגעתי, והיה קצת מוזר, אז חזרנו למעונות. קייטלין ואני המשכנו לחדר של קלסי לשיחת בנות טובה וקצת ירוק. מצחיק, האמריקאים הרבה יותר פתוחים ונעימים כשהם שיכורים או מסטולים. לראשונה מזה הרבה מאוד זמן, הרגשתי יחד ולא לבד. הייתה לנו שיחה טובה, היה נעים וחברותי והרגשתי שייכת.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img alt="" border="0" style="width: 450px; height: 600px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385795.jpg" /> <img alt="" border="0" style="width: 450px; height: 600px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385792.jpg" />&nbsp;</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385800.jpg" /> &nbsp;</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">יום ראשון (7.12) היה יום השנה למותו של ג'ון לנון, והלכתי לסנטרל פארק לקונצרט קטן ואינטימי לזכרו. זה היה עוד אחד מהאירועים האלה שמזכירים לי כמה אני אוהבת את ניו יורק &ndash; להקה לא מוכרת, אבל עם הרבה נשמה ואהבה לשירים, מאוד אינטימי ונעים. שרים מכל הלב, עם קהל מכל הגילאים, המינים והגזעים, שכולם אוהבים את הביטלס ומתנועעים לצלילי השירים, השפתיים ממלמלות את המילים. היה נפלא. לא הגעתי בהתחלה, אבל ביליתי שם קרוב לשעה, שרה עם כולם ורוקדת, ומתמלאת פליאה על הדבר הזה שנקרא ביטלס, שמאחד אנשים בני 60+ עם אנשים בני 20. באמת שזו הייתה שעה של קסם.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385797.jpg" />&nbsp;</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><br /><img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385810.jpg" /><br />&nbsp;</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אחרי זה הלכתי שוב לריבוק, עוד 20 בריכות נהדרות, ומשם לבית הספר לחזרה אחרונה לפני בחינת אמצע הסמסטר שלנו במחזות זמר. המורים לא היו שם, רק אנחנו, ונתנו הערות אחד לשני. משם תפסנו מוניות ל&quot;דאלאס ביביקיו&quot;, המסעדה השכונתית הזולה של אוכל אמריקאי, לחגוג יומולדת לאדם. היה המבורגר עסיסי ומשקאות אלכוהוליים בצבעים מטורפים בגדלי ענק... התמונות מדברות בעד עצמן :)<span style="mso-spacerun: yes">&nbsp; </span><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p><img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385804.jpg" /> <img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385805.jpg" />&nbsp;&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p><br /><img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385812.jpg" /><br /><br /><img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385813.jpg" /><br />&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">עד כאן בילויים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ועכשיו לכמה נושאים נוספים שחשוב לדסקס:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">1. במשך כמה ימים הסתמן שאבקר בארץ. היו המון דילים זולים (לא יותר מ-850 דולר!) לניו יורק וחזרה לארץ. לצערי הרב, ברגע שניסינו להפוך את כיוון הנסיעה, המחירים קפצו ל-2000 דולר. לא צוחקת. כוס אמא שלהם. אז לצערי הרב מאוווווווווווד, לא אבוא לבקר בחנוכה. פשוט אצטרך לחרוק שיניים ולהתאפק עד יוני. קשה לי להסביר כמה זה מעציב אותי, אבל זה מה יש.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">2. בייביסיטינג! אז ככה. בנוסף לזוג מהחב&quot;ד, משפחת המסעדנים (אצלם יש לי יום קבוע בשבוע), ההולנדים והזוג מקווינס (לא קבוע), אני מתחילה עם עוד כמה משפחות. עשיתי בייביסיטר פעמיים לזוג נחמד מהחב&quot;ד שגרים שני בלוקים מהמעונות, עם ילדה קטנה שחרחורת מתוקה, ואני בטוחה שעוד אמשיך אתם. אני בדיבורים עם עוד שלוש משפחות, בתקווה שגם מזה ייצא משהו, אבל זה יוצא טוב כי רוב המשפחות זה לא יום קבוע ובסופו של דבר יוצא שהסופי שבוע שלי כמעט מלאים ב&quot;משמרות&quot; בין כולם. אני עובדת הרבה, ומנסה להרוויח כמה שיותר כסף.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img alt="" border="0" style="width: 600px; height: 450px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385771.jpg" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[תמונה רנדומלית - הילד של המסעדנים, חמוד שכזה, שיחק עם המצלמה שלי וזה מה שיצא.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p><img alt="" border="0" style="width: 450px; height: 600px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385772.jpg" /></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>[ועוד תמונה רנדומלית, בלי קשר - עלי סתיו ברחוב.]</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">3. קידי, כפרה עליו, פינק אותי בחבילה עם מתנות, שנדמה לי שהייתה אמורה להיות מתנת הפרידה שלי, בדיליי של שישה חודשים. זה משמש תזכורת לכולכם &ndash; שילחו לי חבילות, באמא'שלכם. אני לא צריכה מתנות, לא צריכה דברים יקרים שדורשים כסף וטרחה. מבחינתי לחזור למעונות בסוף יום ארוך ולקבל חבילה עם מכתב אוהב ושקית במבה זה נהדר :) מה שאני מנסה להגיד &ndash; יש לרובכם את הכתובת שלי, ואתם יודעים שעצוב לי פה ואני מתגעגעת. אשמח נורא, נורא, נורא אם תשלחו משהו קטן ונחמד. משהו שיעלה חיוך על פניי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">4. עוד משהו שאני מאמינה שחשוב לציין &ndash; ביום שלישי לפני שבוע אבא שלי התחתן עם החברה שלו. חבל לי שלא יצא לי להיות בחתונה, אבל ככה זה. אני שמחה בשבילו ומקווה שזו יריית פתיחה לתקופה טובה בחיים שלו.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">5. ביום שבת הקרוב אמא שלי והחבר שלה מגיעים לבקר לשבוע. אני הולכת להיות עמוק בלימודים, אבל אשתדל לבלות אתם כמה שיותר זמן. אני מאמינה שנצליח למצוא איזון טוב בין לבלות ביחד לבין לתת להם להיות קצת לבד. אמא שלי ואני נשמח לראות אחת את השנייה, אבל אנחנו גם יודעות שעדיף לא להיות יותר מדי זמן ביחד, זה עשוי להיות מסוכן. הזמנתי לנו כרטיסים ל&quot;אקווס&quot; (ייאי! דניאל רדקליף בעירום מלא!) ול&quot;סירק דה סוליי&quot;, וכנראה שאלך עם אמא לראות משהו נוסף, אולי את &quot;אוגוסט אוסייג' קאונטי&quot;. ובטוח נשב לפחות לארוחת ערב הגונה אחת (אח, סטייק, סטייק...), וגם פול הבטיח להצטרף, כך שיהיה שמח. ואמא הבטיחה שהיא תיקח אותי לשופינג, מאחר והחורף התחיל ואני צריכה לא לקפוא...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">6. אה, כן, החורף הגיע. כבר ירד שלג איזה פעם פעמיים, אבל הוא נמס לפני שהספקתי לראותו. השלג בניו יורק נוטה להיעלם מהר, כך שאם אתה לא בחוץ כשהוא יורד, פספסת. אבל אני בטוחה שיהיו לי עוד מלא הזדמנויות לראות שלג. המזג אוויר מתחיל להיות בלתי נסבל... רוב הימים חולצה ארוכה, ז'קט ומעיל מספיקים לי, אבל יש ימים שהרגליים קופאות לי מתחת למכנסיים ואני מתפללת למכנסיים תרמיים... בהחלט דרוש לי ביקור בנורת' פייס או משהו דומה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">7. גם גיא מגיע לביקור, יום אחרי שאמא מגיעה, ונשאר גם הוא לשבוע, קצת פחות. בין הלימודים לבין אמא שלי אני לא מאמינה שיהיה לי הרבה זמן לראותו, ואולי עדיף ככה. העניינים בינינו מתוחים לאחרונה. אתם יודעים... הוא רק עובר פה בדרך לדנבר, קולורדו, שם הוא עושה את חג המולד עם חברים מהכיתה. הולך להיות שבוע מעניין, זה בטוח.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">8. והעניין הכי חשוב, תכל'ס:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><b><u><span lang="HE" style="font-size: 16pt; font-family: Arial">ד-י-ר-ה!<o:p></o:p></span></u></b></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני שמחה להודיע שלפני מספר ימים חתמתי על חוזה שכירות לשנה בדירה נחמדה על הגבול בין שכונת הארלם למורנינגסייד. הדירה עצמה נמצאת בהארלם, אבל לא הארדקור הארלם. האיזור מקסים &ndash; צמוד למורניגסייד פארק, עשר דקות הליכה מסנטרל פארק וקרוב מאוד לאוניברסיטת קולומביה, ככה שהאוכלוסייה היא שילוב מעניין בין כושים, היספאניים וטונה של סטודנטים, מה שיוצר תערובת מעניינת של תרבויות.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">הבניין מקסים, יפה מבחוץ ונעים מבפנים, קומה חמישית עם מעלית, דירה קטנה אך נעימה ומסודרת עם שותף אחד. כל הדירה היא פרקט, מה שמשמח אותי, מטבח מאובזר לחלוטין וחדר אמבטיה עם אמבטיה (אלוהים, כמה זה חסר לי!), סלון עם ספה שנפתחת למיטה זוגית (אם יהיו אורחים) ופינת ישיבה קטנה, טלויזיה בסלון ובשני החדרים (כן, גם בשלי, עם כבלים!). <o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">החדר שלי מרווח למדי ומרוהט לחלוטין &ndash; מיטה ע-נ-ק-י-ת, שולחן כתיבה עם כיסא, ארון עם המון שטח אחסון וקירות ורודים. אפילו יש לי חלון עם פייר אקזיט! זה לא ירגש אתכם, סביר להניח, אבל אני יכולה לדמיין את עצמי בלילות קיץ יוצאת החוצה עם חברים ושרה שירים מ&quot;סיפור הפרברים&quot;.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">השותף היה הדבר היחיד שטיפה הטריד אותי &ndash; א' הוא גבר, ב' הוא בן 44 &ndash; אז התעקשתי לפגוש אותו לפני שאני חותמת על החוזה. אז ישבנו לארוחת ערב הוא, אני ובעלת הדירה, והוא נראה גבר מאוד ג'נטלמני ונעים. הוא שחקן, ככה שכבר יהיה משהו במשותף, ועובד הרבה כך שאני לא מאמינה שנראה אחד את השנייה יותר מדי. יש לו חוש הומור טוב, והוא הבטיח להיות נקי ומסודר, ואני מאמינה שנסתדר נהדר יחד.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">עשיתי מחקר די רציני לפני שהחלטתי לחתום... חוץ מלבדוק את השותף ואת הדירה, כמובן, בדקתי את השכונה. הסתובבתי, בדקתי איפה המכולת, בית המרקחת, הקולנוע, מסעדות וכו'... בדקתי מחירים, לבדוק אם המעבר יחסוך לי כסף גם בהוצאות השוטפות. בדקתי, כמובן, את התחבורה לבית הספר &ndash; יש רכבת ברחוב הסמוך שמגיעה לקולומבוס סירקל צ'יק צ'ק, ככה שייקח לי להגיע לבית הספר לא יותר מ-20-25 דקות.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">כמובן שגם חישבתי היטב היטב מחירים &ndash; שכר הדירה זול יותר ב-200 דולר לחודש מזה של המעונות, וכולל את כל החשבונות (מים, חשמל, גז, חימום\קירור וכו'), כולל אפילו כבלים, טלפון ואינטרנט. ומאחר וזה לא האפר ווסט סייד, המכולת זולה בהרבה, כך שגם שם אחסוך כסף.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בקיצור, בדקתי היטב ומכל הכיוונים, ואני מרוצה. זה יהיה חיסכון בכסף, ותהיה לי עצמאות מלאה. השותף, גבר שכמוהו, נותן לי יד חופשית בעיצוב, ואני הולכת להפוך את הדירה הזו לפנינה אמיתית. כמובן שלא אבזבז כסף על עיצוב, אבל יש לי טעם וחוש לדברים האלה ואני יודעת שבתקציב קטן מאוד אוכל לעשות נפלאות ולהפוך את המקום הזה לבית אמיתי, חם, נעים ויפה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני עוברת לשם בפברואר, כשהחוזה עם המעונות נגמר, ואני באמת מצפה לזה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp; <img alt="" border="0" style="width: 450px; height: 600px" src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385808.jpg" /> <o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[תמונה של הבניין מבחוץ. אצרף תמונות של הדירה מבפנים אחרי שאצלם אותה.]<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ולסיום, רציתי לצרף את המילים של השיר &quot;Some People&quot; מהמחזמר &quot;ג'יפסי&quot;, מהסיבה הפשוטה שהוא כל-כך מייצג את התחושה הכללית&nbsp;שלי בנוגע ל&quot;רדיפה אחר החלום&quot;, שזה תכל'ס מה שאני עושה בחודשים אלה... תקראו:</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Anybody that stays home is dead</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><strong>If I die it won't be from sitting</strong></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><strong>It will be from fighting to get up and get out</strong></span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">!</span></p><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">Some people can get a thrill</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">knitting sweaters and sitting still.</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">That's okay for some people</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">who don't know they're alive.</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">Some people can thrive and bloom</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">living life in the living room.</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">That's perfect for some people</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">of one hundred and five.</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><strong>But I at least gotta try</strong></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><strong>when I think of all the sights that I gotta see</strong></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><strong>and all the places I gotta play,</strong></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><strong>all the things that I gotta be at.</strong></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">Come on, papa, what do you say?</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">Some people can be content</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">playing bingo and paying rent.</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">That's peachy for some people,</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">for some hum-drum people to be,</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">but some people ain't me!</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">I had a dream,</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">a wonderful dream, papa,</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">all about June in the Orpheum circuit.</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">Gimme a chance and I know I can work it.</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">I had a dream.</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">Just as real as can be, papa.</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">There I was in Mr. Orpheum's office and he was saying to me,</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&quot;Rose, get yourselves some new orchestrations,</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">new routines and red velvet curtains.</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">Get a feathered hat for the baby;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">photographs in front of the theatre.</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">Get an agent and in jig time</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">you'll be being booked in the big time.&quot;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">Oh, what a dream.</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">A wonderful dream, papa</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;And all that I need is eighty-eight bucks, papa.</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">That's what he said, papa.</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">Only eighty-eight bucks.</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">[...]</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">Goodbye to blueberry pie.</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">Good riddance to all the socials I had to go to,</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">all the lodges I had to play,</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">all the shriners I said hello to.</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">Hey, L.A., I'm comin' your way!</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><strong><u><em>Some people sit on their butts; </em></u></strong></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><strong><u><em>got the dream, yeah, but not the guts. </em></u></strong></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><strong><u><em>That's living for some people, </em></u></strong></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><strong><u><em>for some hum-drum people I suppose. </em></u></strong></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><strong><u><em>Well, they can stay and rot! </em></u></strong></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><strong><u><em>But not Rose!</em></u></strong></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">[תגידו שהשיר הזה לא מתאר אותי :) ]</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17385814.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" /></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">[ולסיום - עץ חג מולד שמקשט את מסדרונות הביצפר.</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">חג מולד (וחנוכה!) שמח לכולם!]</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">אוהבת,</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">אני.</p></span> http://stav-meishar.livejournal.com/8724.html okay public 0 http://stav-meishar.livejournal.com/8703.html Sun, 07 Dec 2008 05:05:28 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/8703.html <br /><p>...[וצריכה לעשות כשאגיע לארץ.]</p><p>&nbsp;</p><p>1. זמן איכות עם אורון. הרבה זמן איכות עם אורון. לקחת אותו לסרט. לשבת אתו ועם אבא באמורה מיו. ללכת אתו לגן שעשועים או למיני גולף או למשהו מגניב. לנשק ולחבק אותו עד כלות הנשמה. לקרוא לו ספר. לצחוק אתו על אמא.</p><p>2. חבורת השמנים, למקס ברנר. לקחת המון המון שוקולד ולעשות שטויות. וגם ללכת לים, ולא אכפת לי אם קר. להביא מטקות ולקרוא ללירי ת'צורה. או לאיים שאקרע לו את הצורה, ובעצם הוא יקרע לי. לבשל אתם משהו טעים, ובעצם לתת ללירי לבשל משהו טעים, ואנחנו פשוט נאכל את התוצאות. לקשקש באופן מאוד לא פוליטיקלי קורקטי, עם הרבה שיחות סקס וניבולי פה. להתפדלע כולנו במיטה של לירי עד שהעיניים יתחילו להיעצם. אבל אל תירדמי הפעם, מי יודע מתי זה יהיה שוב.</p><p>3. לעשות סבב גינות עם קידי. גן העיר, הגן על הגג של עזריאלי, הגן בתש&quot;ח, גן פייבל, ולקינוח גן הגת. הוא יישב על הספסל, אני אשכב וראשי בחיקו, העיניים הכחולות שלו נראות כמו עוד זוג כוכבים בשמיים הכהים. אנחנו נצחק ונקשקש ואני ארצה, כמו תמיד, לנשק אותו, וכמו תמיד אתאפק, ופשוט אשמח שהוא חלק מהחיים שלי. אח&quot;כ אולי נלך לאגאדיר, או למוזס, ונתחרע על המבורגר, והוא יצחק עליי שאני אוכלת כמו נקבה ואני אתלונן שהוא יכול לאכול כל-כך הרבה ולהישאר שחיף.</p><p>4. ללכת עם עמנואל לאיזה סרט נקבות, ואח&quot;כ לאיזה פאב. הוא ישתכר ואני אסתפק במשהו לא אלכוהולי, כי אני חתכת בחורה משעממת בסופו של דבר. נקשקש על גברים ועל סקס בקולי קולות ונצחק המון.</p><p>5. להזמין את מימס לישון אצלי. נדבר עד שעות הלילה הקטנות ונטחן אחת לשנייה את המוח. למחרת נקום יחסית מוקדם, כשהשמיים בהירים והשמש זורחת, ונטייל בתל אביב ברגל.</p><p>6. אקח את דניאל לטאטי. כי מלא זמן לא הייתי שם, והסופלה שלהם הוא הכי טוב בעולם. נאכל אותו עם כפיות ארוכות, אני אשחק עם התלתלי-צמר-ברזל שלו ונדבר על מערכות יחסים. אבל לא נדבר עליה, לא, לא הפעם, לעולם לא נדבר עליה שוב. אח&quot;כ נחזור אליו לסרט טפשי, משהו של דיסני, ואלך לישון בכותונת לילה ילדותית ונוחה. אולי הורודה עם הפלמינגו. אתפנק עם קינדר דליצ'ה מהמיני מקרר שלו.</p><p>7. אפגש עם רנן, יותם וקורל. נלך להצגה יחד, לשם שינוי. אולי לאמדאוס. אתן להם לבחור. אח&quot;כ נשב באיזה בית קפה, קורל כבר מבוגרת אז היא תיקח קפה, יותם ואני נסתפק בשוקו חם. לא זוכרת מה רונץ' אוהב, אבל הוא ייקח את מה שהוא אוהב. נדבר על ההווה, אולי על העתיד, ובלב נחשוב על העבר וכמה טוב היה, אבל לא עם צביטה אלא בחיוך.</p><p>8. אבוא אל תומר הביתה, והפעם אבוא מוכנה עם המון תווים. הוא ינגן, אני אשיר, כמו בימים הטובים. באיזשהו שלב נעבור לדואטים, בטוח יהיה עלובי החיים ומיס סייגון, ונשיר במלוא גרון וזין על השכנים.</p><p>9. אולי אראה כמה גברים מהעבר. אולי לא. הייתי רוצה לראות את דייב, למשל. גם את רומן. לא הייתי רוצה לראות את יעקב, וגם לא את הדר. אני די בנאדם חרא, נראה לי.</p><p>10. אפגש עם שרון. אולי באזור התעשייה של הרצליה, כמו אז כשמצאנו גור חתולים ולא ידענו מה לעשות אתו. לא אכפת לי מה נעשה, רק לראות אותה יהיה שמח.</p><p>11. אעשה יום כיף עם שח. אבל על אמת. נעשה שופינג קטן באזור שנקין וקינג ג'ורג', למרות שזה בטח יסתכם בלהביט בחלונות. נשב לצהריים איפשהו, ונחזור אליי הביתה לסרט כלשהו. אורון יצטרף אלינו אפילו שהסרט לא לגילו, ונצחק ולא נסביר לו כלום.</p><p>12. אקח את סבתא ודיתי לאודאון. סבתא לא תיקח המבורגר, כמובן, אבל דיתי ואני כן. נדבר אומנות ומוזיקה ותאטרון, סבתא תתרום כמה אמרות כנף, פולניה פולניה אבל הכי חכמה במשפחה. אני אחייך ולא אתווכח, כי עם ניסיון של 75+ שנים לא מתווכחים. בייחוד לא אם זו סבתא הלה.</p><p>13. אעשה חנוכה. עם המשפחה. אוכל המווווווווון לביבות, וגם סופגניות, אבל עם ריבה. חס וחסה, לא אלה עם שוקולד או ריבת חלב, יימח שמן וזכרן. נדליק נרות. אורון וארד יהיו שם, אורון עם השיער הארוך וארד עם המשקפיים. שני שינויים משמעותיים במראה שלהם שעוד לא זכיתי לראות. שח ואני נקבל דמי חנוכה, אפילו שאנחנו כבר לא ילדות, ונגיד תודה בנימוס ונתכנן איך לבזבז את הכסף.</p><p>14. אבקר בבית צבי. אראה הפקות של חבריי לשעבר לשכבה. אשמח בשבילם, אפרגן להם, אפילו אתגעגע קצת. אבל אצפה לחזור לאמדה.<br /><br />15. אפגש עם אלה, לא חשוב איפה, לא חשוב בשביל מה. נדבר על ג'ודי, ולייזה, ותור הזהב של הקולנוע המוזיקלי. אולי נלך לעשות שיעור סטפס יחד. נהיה נקבות מוזיקליות.<br /><br />16. איפגש עם מתן, עופר וליאורה. אולי נבוא לבר, אמא שלו תמיד מקבלת אותנו בברכה. נבשל יחד, אולי. אולי נצא לאנשהו. לא משנה, רק לראות אותם יהיה נחמד.<br /><br />17. איפגש עם מור, ונשכור סרט של יואן מקגרגור. כן, כן, רק סרט של יואן מקגרגור יספק אותי. היא לא תהיה מלנכולית, לא הפעם, אנחנו נצחק ונהיה ציניות ושנונות.<br /><br />18. אלך למסעדות האהובות עליי, לאכול את המנות האהובות עליי. ביף בורגיניון בטוטו, למשל, הוא מנה מושלמת בחורף. ויצבוט לי בלב, שגיא לא אתי בכל המקומות בהם אכלנו ביחד.<br /><br />19. אעבור ברחוב הנביאים. אעמוד מול מספר 18, אבל לא איכנס. אאנח בשקט, ואמשיך ללכת, אולי לסנטר, אולי להגיד שלום בדיזי.<br /><br />20. אטייל. המון. לא אכפת לי אם קר או גשום. אני רוצה לנסוע לכינרת. ולאיזה נחל בצפון, לא חשוב איזה או איפה. ואני איכנס למים, באמא'שלי, לא משנה כמה קר. אחרוש את הטבע של ארץ ישראל כי זה חסר לי עכשיו נורא באמצע כל הניכור האורבני הזה.<br /><br />21. אלך לחוף של תל אביב, מאתיים פעם, ואצלם המון תמונות שאחת מהם תוגדל ותמוסגר ותיתלה אצלי בדירה החדשה בפברואר. אולי אשב אח&quot;כ במייק'ס לצ'יקן פינגרז, כי עברו שנים. אולי אפילו אעצור במלון דן לומר שלום. ואולי לא.<br /><br />22. אעשה את הקעקוע עליו אני חולמת כבר כמה חודשים. יד מספריים, קטנה, צבעונית, עשויה לפרטי פרטים ביד אומן.<br /><br />23. ואולי לקראת סוף החופשה, אתחיל להתגעגע. תחסר לי ברודווי, תחסר לי הבמה, תחסר לי המנה של מחזות הזמר בוריד. אתגעגע לאמדה, אולי אפילו אתגעגע לניו יורק. ואעלה על המטוס בחיוך, אבל קרועה מבפנים, כי הבנתי שלבי לנצח יהיה קרוע בין ישראל (משפחה, חברים, בית, כל מה שמוכר ואהוב) לבין ניו יורק (אהבת חיי - מחזות הזמר).&nbsp;</p><p>אבל בעצם, מה זה משנה. זו אני, מאז ומתמיד. להיות מפוצלת לשניים זה לא משהו שזר לי.<br />כמה חבל שלדעת זה לא בהכרח לקבל.</p><p>[כנראה שאבוא לארץ בסוף דצמבר. אני יודעת שאני צריכה להתאפק, לחכות ליוני, אז תהיה לי חופשה של שלושה שבועות ומזג האויר יהיה נהדר. אבל אני מתגעגעת יותר מדי. אני רוצה הביתה.]</p> http://stav-meishar.livejournal.com/8703.html lonely public 0 http://stav-meishar.livejournal.com/8285.html Mon, 17 Nov 2008 04:25:27 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/8285.html <p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">השבועיים האלה היו בסימן של עליות וירידות במצב רוח...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">יש לי ימים קשים, בהרבה מובנים... לראשונה בחיי אני לא גרה בדירה של ההורים (לגור עם גיא לא נחשב כי לא שילמתי שכר דירה), אז לראשונה בחיי אני מתמודדת עם חרדות כלכליות &ndash; מאיפה יבוא שכר הדירה, שכר הלימוד, כסף למצרכים... אני כמעט אף אחד לא מסיימת ארוחה שבעה, כי אני יודעת שצריך להשאיר אוכל עד לסוף השבוע, כי קניית מצרכים אפשר לעשות רק פעם אחת בשבוע ולא יותר. אני לא גוועת, חס וחסה, אבל הראש היהודי הקטן שלי חושב כסף כל היום, מחשב ומחשב ומאזן את המאזניים ומנסה לשרוד פה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בקרוב אצטרך לשלם שכר לימוד לשנה השנייה, ואני דואגת. הבצפר מסרב לתת לי עוד עזרה כלכלית, ולא נעים לקחת סכומים כל-כך גדולים מאבא שלי. יש לי חסכונות משלי, לא מעט (קריעת תחת של מספר שנים צריכה להשתלם איכשהו...), אבל אבא שלי עוזר לי מאוד, ואני בחיים לא ארגיש מאה אחוז שלמה עם לקחת ממנו (או מכל אחד אחר, למעשה) כסף. בייחוד לא עכשיו, כשהוא מתחתן בדצמבר וצריך לקנות דירה ואולי גם, בעזרת השם, לתחזק תינוק. הוא כל הזמן אומר לי לא לדאוג, שאני אסיים את הלימודים שלי בכבוד, שהוא יעזור כמה שצריך, ואני יודעת שזה נכון, שהוא לא ייתן לי ליפול, שהוא יעזור לי עד הסוף כמה שצריך ויחסוך מעצמו בשבילי. אבל זו הבעיה &ndash; אני לא רוצה שהוא יחסוך מעצמו, או מהמשפחה העתידית שלו, בשבילי. אני כבר ילדה גדולה, כבר מלאו לי עשרים, וכואב לי שאני עדיין צריכה להישען על ההורים שלי ולא מסוגלת ללכת לבד. בסופו של דבר זה חוב שמתישהו אצטרך להחזיר, ובמקצוע שלי, אי אפשר לדעת מאיפה תבוא ההכנסה הבאה, אם בכלל, וזה חוב גדול מדי לחוב למישהו, גם אם הוא ההורה שלך.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">הוא מצחיק לפעמים... כל-כך נאיבי שזה מטריד. &quot;תדברי עם אמא שלך&quot;, הוא אומר לי, &quot;הגיע הזמן שגם היא תעזור.&quot; ואני צוחקת בנימוס, ולא עונה, כי יש דברים שלעולם לא יהיו, ויש עוד דברים שהולכים בינו לבינה (גירושין מכוערים במיוחד, למשל) ושיעזור לי אלוהים אם אני הולכת לתקוע את עצמי באמצע...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">וכמו שסבתא שלי (האדם הכי חכם במשפחה המטורפת הזאת) אומרת &ndash; &quot;הם בישלו את הדייסה הזו, שהם גם יאכלו אותה.&quot;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מצחיק איך להיות בצד השני של האוקיינוס לא מספיק לפעמים...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אבל משפחה יש רק אחת, ואני אוהבת אותם, גם אם יום אחד אוכל לכתוב עליהם סיטקום מרוב שהם מטורפים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אז עוברים עליי ימים לא קלים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני מאוד מאוד מודאגת, ומנסה שלא לדאוג.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">הסתיו הפרקטית שבי (ויש הרבה ממנה) משננת כל הזמן &quot;אל תדאגי, יהיה בסדר&quot;, הסתיו הפרקטית שבי מעיפה לי סטירה מדי פעם, כשאני בוכה בהיסטריה (ירושה מאמא) ולא יכולה להפסיק, ואומרת &quot;די, תינוקת, את תסתדרי.&quot;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">רוב הזמן אני מקשיבה לה, היא יודעת מה היא אומרת. אבל יש רגעים בהם הכל נראה שחור וקשה להפסיק לבכות מרוב דאגה...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">הכי נורא כשזה קורה בביצפר. ימים שלמים שבהם הדמעות מקננות לי מאחורי גלגלי העיניים ואני צריכה להיאבק בהם, לחשוב על דברים אחרים, כדי שלא לפרוץ בבכי מול כולם. ואז זה ימים מוזרים...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ולפעמים גם נכשלים, וזה הכי נורא. ביום חמישי האחרון הייתה לי שיחה עם גיא דבר ראשון על הבוקר, בה פרקתי את כל הכאב והדאגה שלי &ndash; הפחדים הכלכליים, הבדידות האיומה, התחושה שלאף אחד לא אכפת ממני בארץ הזרה הזאת &ndash; בכיתי לו המון בטלפון וכשהגעתי לבית הספר משהו עוד נשאר אתי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ואז בשיעור הראשון, כשהמורה ביקש מכולם לצעוד קדימה, להגיד את שמם ולעשות חיקוי של מורה או תלמיד, כולם צעדו קדימה ועשו חיקוי (אנחנו מחקים את המורים בינינו לבין עצמנו כל הזמן, אז זו לא בעיה), והייתה אווירה כל-כך נהדרת וכולם התגלגלו מצחוק, ואז אני צעדתי קדימה ואמרתי &quot;שלום, אני סתיו מישר, ואני לא ממש במצב רוח היום ל...&quot; ובמקום להתנצל בנימוס שאני לא ממש במצב רוח היום לחיקויים, לא הצלחתי לסיים את המשפט ופרצתי בבכי איום, באמת איום ונורא, בכי פתאומי ומהיר וחזק כל-כך שנושמים בהיסטריה ויש המון נזלת (חינני, אני יודעת), ולא יכולתי לומר עוד מילה אחת.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">המורה הסתכל עליי, בשוק, ושאל &ndash; &quot;את רוצה לקחת דקה בחוץ?&quot;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">לא מסוגלת אפילו לענות כמו בן אדם, הנהנתי ורצתי החוצה בספרינט מטורף. בכיתי בשירותים במשך איזה רבע שעה בלי יכולת להפסיק, וכשכבר חזרתי לכיתה והמשכתי עם היום היה לי פרצוף של תשעה באב וכל פעם שמישהו מהכיתה ניסה לפנות אליי ולשאול אם אני בסדר הבכי שוב פרץ החוצה...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מתישהו יותר מאוחר במהלך היום המורה תפס אותו והוציא ממני את הסיפור. &quot;הדאגת אותי נורא היום&quot;, הוא חיבק אותי, &quot;מה קרה?&quot;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">הלוואי שהאנשים שעובדים במחלקת העזרה הכלכלית היו כל-כך נחמדים כמו המורים שלנו, זה היה עושה את החיים שלי כל-כך הרבה יותר קלים...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אז סיפרתי, והוא ייעץ לי ללכת לדבר עם הפסיכולוג של הביצפר &ndash; &quot;לא כי את צריכה פסיכולוג&quot;, הוא חייך, &quot;אלא כי הוא יכול לדבר בשמך עם מחלקת עזרה כלכלית ואולי לשנות את דעתם.&quot;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אז בעצתו, התייצבתי אצל הפסיכולוג הבית ספרי שלנו.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">זה היה קצת מוזר, כי אני היחידה בביצפר שיודעת שהוא יוצא עם מישהי מהכיתה שלי (אני מגלה בעצמי טקט, רגישות וחוש סודיות שחשבתי שלא היו בי מעולם), ויש לי בעיה ק-ש-ה לכבד אנשי חינוך שעושים דברים עם תלמידות... יש לנו כמה כאלה בביצפר, והיה לי אחד כזה בבית צבי, וזה תמיד מטריד אותי ומפריע לי...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">עם זאת התגברתי על הרתיעה, וסיפרתי לו את כל מה שצריך &ndash; הבעיות הכלכליות שלי, הגירושין המכוערים שאנחנו עוברים עכשיו, המשפחה החדשה שאבא שלי מנסה להקים וכו'...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot;איך הציונים שלך?&quot;, הוא שאל. &ndash; &quot;טובים&quot;, עניתי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">הוא הסתכל שנייה במחשב שלו, והגבות שלו נורו למעלה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot;טובים?&quot;, הוא הסתכל עליי בתהייה, &quot;אם זה טובים, אז מה זה מעולים?&quot;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[קיבלתי את גליון הציונים שלי מסמסטר ראשון לפני כמה ימים, אספר עוד רגע.]<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">חייכתי חיוך עקום. ציונים טובים זה דרך חיים בשבילי, אני גיקית איומה במובן הזה, ואני לא אוהבת לנופף בזה יותר מדי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot;הם ראו את הציונים שלך?&quot;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">נענעתי בראשי לשלילה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot;אני אדבר אתם ואסנגר בשמך. עם ציונים כאלה, אני רוצה להילחם עליך. את מסוג התלמידים שאנחנו רוצים שילמדו פה, ומגיע לך עזרה. תאספי המלצות מהמורים שלך, בבקשה, ואני אציג את הקייס שלך שוב ואלחם עליך. אני לא רוצה להבטיח כלום, אבל אני אופטימי. ואני מציע גם לך לא להתייאש או להתפרק, ולשמור על אופטימיות.&quot;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אז בשבוע הבא אני אבקש מהמורים שלי המלצות, ואקווה לטוב...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אז אפרופו ציונים, להלן הציונים שלי מסמסטר ראשון:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Acting: A-<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Musical Theatre: A-<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Sight-Singing: A-<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">VPS: B+<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Theatre Dance: A<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Tap: A<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Ballet: A<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Individual Voice: A<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">GPA: 3.88<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">קשה להסביר את שיטת הציונים האמריקאית, היא מאוד שונה מזו של הארץ. </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">GPA</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"> זה כמו ממוצע כללי, כאשר הציון הגבוה ביותר הוא 4.0, אז אתם יכולים להבין שזה די טוב. בנוגע לאותיות: </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">C</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"> זה ממוצע, שזה לא דבר רע, זה כמו ה-90 שלהם, בערך. </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">B</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"> זה מה שנותנים למישהו שעושה למעלה מהממוצע, למעלה מהמצופה, שמצטיין. זה כמו 95-100, בערך. </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">A</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"> זה למי שעושה הרבה מעבר למצופה ממנו, שמפתיע בגדול, שמממש את עצמו. זה סוג של מעל למאה, בערך. שוב, קשה להשוות את השיטות...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">זה בעצם אומר שאני מפתיעה את המורים שלי, מה שמסביר למה בשיעורי מחול יש לי ציונים יותר גבוהים מאשר מאלה במשחק או במחזות זמר &ndash; זה לא כי אני רקדנית יותר טובה מאשר שאני שחקנית (אני לא), זה כי אני מפתיעה אותם בנחישות שלי ובהתקדמות שלי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני באמת מתקדמת בכל המקצועות, אני מרגישה את עצמי משתפרת מיום ליום, אבל ההשתפרות הכי גדולה שלי היא במחול, כי א' זה הצד חלש שלי אז יש יותר מקום לשיפור, וב' בגלל שזה הצד החלש שלי אני משקיעה בזה אקסטרה כדי להשתפר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">המטרה שלי היא שכשאני מסיימת את הביצפר עוד שנה אני אסיים אותו כ&quot;איום משולש&quot; &ndash; שחקנית מדהימה, זמרת מופלאה ורקדנית מטורפת. אין מקום לחולשות &ndash; הריקוד שלי חייב להיות באותה הרמה כמו המשחק והשירה שלי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">עוד כמה מקורות לגאווה, אם כבר במחול עסקינן:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">תזכורת &ndash; יש חמש רמות בכל דיספילינת מחול, ורמה 5 זה הרקדנים המקצועיים. יש לנו רקדנים ממש טובים בשכבה כך שהרמה מאוד גבוהה. סמסטר שעבר הייתי ברמה 3 בבלט וסטפס, ורמה 2 בג'אז.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בתחילת הסמסטר, בבחינות לרמות, הועלתי בג'אז לרמה 3 ובסטפס לרמה 4, שזה כבוד. אבל זה לא הספיק לי &ndash; דיברתי עם המורה שלי לג'אז וביקשתי לעלות ל-4. הוא הסכים שאנסה, ואם המורה של רמה 4 תסכים אז אוכל להישאר. סוג של שיעור בחינה שכזה. אז ניסיתי, והתקבלתי. אני רמה 4 בג'אז עכשיו, עם מורה מאוד תובענית, ואני גאה בעצמי שהצלחתי לשכנע אותה שאני מספיק טובה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ובשיעור בלט האחרון ביקשתי מהמורה שלי לנסות את רמה 4, והוא הביט עליי שנייה, שוקל, והסכים. אז שבוע הבא אנסה. ובעזרת השם, אם המורה של רמה 4 (עוד קשוחה...) תסכים, אהיה בבלט 4.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">תבינו &ndash; זה לא שאני רוצה להתקדם ברמות כדי שאוכל להגיד &quot;הא הא, תראו אותי, אני ברמה גבוהה&quot;. אני רוצה להתקדם כי ככל שהרמה גבוהה יותר הדרישות גבוהות יותר, המורים תובעניים יותר, וגם מתקדמים יותר. אני צריכה שידרשו ממני כמה שיותר, כי ככל שדורשים ממני, כך אספק. אם ידרשו מעט &ndash; לא אתאמץ. אם ידרשו הרבה &ndash; אקרע את התחת ואצטיין.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">עוד נקודת אור גדולה (זה יישמע טפשי, אבל באמא שלי, זה מקור לא קטן לגאווה, כי זה קשה לאללה):<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">השגתי שליטה מלאה בפירואט כפול. לא הצלחתי פעם, לא פעמיים, כ-ל פ-א-ק-י-נ-ג פ-ע-ם שניסיתי בשיעורי האחרונים, זה הצליח. פירואט כפול.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בתכנון &ndash; פירואט משולש, ומשם אין לעצור אותי...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ואחרי כל ההקדמה האיומה הזו, הרי סיכום של השבועיים האחרונים בלימודים:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שיעור מחזות זמר &ndash; ביום שלישי יש לי את ההופעה הראשונה של &ldquo;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">How Long Has This Been Going On</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot;, ואני יודעת שיהיה טוב. אני מתחברת לשיר הזה כמו שבחיים לא חשבתי שאתחבר לשיר אהבה טפשי, ואני מצליחה ליצור בו משהו אמיתי ומעניין. עם &ldquo;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Sadie Salome</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot; סיימתי ביום חמישי עם בחינה שהציון שלה היה </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">B+</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">. אני מאוכזבת, כי זה היה היום שבו בכיתי בהיסטריה והייתי אאוט אוף איט, אז אני יודעת שהייתי יכולה להשיג יותר מזה אם לא הייתי כל-כך בקרשים באותו יום.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בנוסף היה לנו מאסטר קלאס בנושא קריאת מוזיקה. קריאת מוזיקה במובן של איך לקרוא את התווים בצורה שתעזור לנו להבין את הדקויות של ההלחנה והמילים, ותעזור לנו לבצע את השיר טוב יותר. היה מרתק בצורה שקש להסביר בלי להיכנס לעובי הקורה...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בנוסף את הפרוייקט שלי (של פורטיז-פיפטיז) אני מגישה ביום חמישי, ומקווה שהמורה תבחר לי משהו מעניין ומאתגר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שיעור משחק &ndash; הגשנו למורה כמה אופציות לדיאלוג אמריקאי ריאליסטי, והוא בחר לי ולפרטנר שלי את &quot;מלאכים באמריקה&quot;. לאלה שלא מכירים את יצירת המופת הזו &ndash; תקראו אותה, או תראו את הסרט, ודחוף! זה רק המחזה הכי חשוב שנכתב בחמישים השנים האחרונות... לא צוחקת, הוא ברמה אחת עם מילר, וויליאמס וחבריהם. גאונות צרופה. ואני &ndash; מודה באשמה &ndash; מאוהבת לחלוטין בדמות שלי, הארפר. היא אישה נשואה, מורמונית בדת, שבעלה הומו בארון. היא אגורופובית, מכורה לואליום, ואומללה מאוד. וזה מר-מתוק לגלות כמה הרבה יש לי ולה במשותף &ndash; שתינו הרבה יותר חזקות משנדמה לנו. שתינו רוצות לברוח למציאות אחרת. בשתינו טמון באופן בל-יעקר מין &quot;עצב עמוק&quot;, כמו שבעלה של הארפר מגדיר זאת, ש&quot;לא ביקשנו אבל הוא שם בכל זאת&quot;.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">העבודה על הדמות הזו היא אתגר כמותו מזמן לא יצא לי לחוות, הזדמנות לתת את כל-כולי לדמות, לאבד עצמי בקווי הדמיון ביני לבינה, ללכת לקצה ולתת לגבולות להטשטש.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">המורה שלי למשחק מדהים. לראשונה מאז ארתור, יש לי מורה שמחדש לי. יש לי הרבה מורים שאומרים דברים חכמים, דברים שאני יודעת וקשה לי ליישם, אבל הוא המורה היחיד שאומר דברים שמובילים אותי להתגלות של ממש. הוא מדהים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אחד הדברים היותר נכונים שהוא אמר &ndash; &quot;רק שחקנים נהנים לכאוב.&quot;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אשכרה. איזה אדם נורמלי אוהב להיות במצב שכואב לו? רק שחקן מתפלש כך בכאב שלו, כי הוא יודע שהכאב הזה רצוי, דרוש אפילו, במקצוע הזה. רק שחקן יודע שהכאב מזכך. רק השחקן יכול להתקרב לשלמות בגלל היכולת שלו לכאוב.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">הארפר עושה לי הרבה רע, וגם הרבה טוב. הארפר גורמת לי להרגיש אדם טוב יותר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שיעור </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">VPS</span><span style="font-size: 10pt; font-family: Arial"> <span lang="HE">&ndash; סיימנו עם הפואמה של סטיבנסון במבחן בו קיבלתי </span></span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">B-</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">. שוב, אני לא מרוצה, כי הבחינה הייתה ביום הבסל שלי, ויכולתי לעשות טוב יותר. קשה לדבר בטון צלול ובצורה נכונה כשהאף מלא נזלת והגרון חנוק מדמעות.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">זה היה מדהים, למעשה, להתחיל את הבחינה מול מורה שרוכן על הדף, עיניו אפילו לא רואות אותך, ובשנייה שהוא שומע את הטון הראש שלו נזרק למעלה במבט מודאג והוא שואל &ndash; &quot;את בסדר?&quot;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">גם הוא מורה מדהים, עם מודעות עצומה לקול, והוא ידע, ישר, שאני שבורה מבפנים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">כשסיימתי הוא אמר &quot;את כבר יודעת שהקול שלך לא משהו היום... אבל אל תדאגי, אני יודע למה את מסוגלת, והציון הזה לא יעפיל על כלום אם תעבדי קשה בסמסטר הזה.&quot;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני אעבוד קשה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני מתכננת להצטיין בבית הספר, ולהיות הבוגרת הכי מוצלחת שאי פעם יצאה מדלתות המוסד הזה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בשיעור דיאלקטים אני נבחנת על מונולוג מתוך &quot;חשיבותה של רצינות&quot; של אוסקר ווילד, זה המונולוג שאני עושה כמבטא בריטי סטנדרטי. אחריו נעבור, כנראה, לבמטא קוקני. אני נהנית.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ואפרופו דיאלקטים &ndash; מישהו מוכן לעזור לי? אני מחפשת הסבר מספק לאנשים ששואלים אותי איך האנגלית שלי כל-כך טובה. &quot;לא, לא למדתי בביצפר דו-לשוני&quot;. &quot;לא, ההורים שלי לא אמריקאים&quot;. &quot;לא, מעולם לא גרתי באמריקה&quot;. &quot;לא, מעולם אפילו לא ביקרתי באמריקה לפני שעברתי לגור פה.&quot; &quot;כן, אני פה רק ארבעה חודשים.&quot;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אנשים לא מאמינים לי, ואני מובכת מחוסר היכולת להסביר... ההסבר &quot;יש לי כשרון לשפות&quot; לא ממש מרצה אף אחד...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בשיעור קריאת תווים ממשיכים כרגיל, בשיעור פיתוח קול אני מתחילה לעבוד על אריה איטלקית, ובשיעורי מחול קורעת את התחת. שיעור מחול לתאטרון מתאפיין כרגע בלימודי ואלס צרפתית ופולקה. את הואלס אני אוהבת מאוד (אני מתגעגעת, למעשה, לריקודים סלוניים), אבל הפולקה מעייפת אותי... מה לעשות, אני מזדקנת.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">וזהו, בערך, בענייני לימודים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בענייני בילויים ושות':<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שלישי 4.11 &ndash; נפגשתי בקולומבוס סירקל עם חברה יקרה מהארץ בשם חן, שבאה לביקור. ישבנו לארוחת ערב ולשיחה עמוקה ורצינית בענייני מחזות זמר וכדומה... גם לה יש אהבה גדולה לנושא, ואני מקווה שיום אחד גם היא תלך אחר החלום הזה. כרגע היא מחכה לתשובה מ-</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">NYU</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"> (לימודי תסריטאות), ואני מחזיקה לה אצבעות. <o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בשישי (7.11) נפגשנו שוב לאוכל (שוב אסייתי), הפעם עם שתי חברות אמריקאית שלה שאירחו אותה פה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">היה נהדר לראותה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17378699.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /> </span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[חמודה שכזו.]<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שבת 8.11 &ndash; הלכתי להופעה של הדג נחש (כן, כן!) בדאונטאון. היה יקר למדי, אבל אני מאוד אוהבת אותם, ומעולם לא יצא לי לראות אותם לייב בארץ, אז השקעתי קצת. באתי לבד אך לשמחתי פגשתי חברה מהארץ בתור, אחת שלא ידעתי שנמצאת פה, אז בילינו את ההופעה ביחד, רוקדות כאילו אין מחר וצורחות ושרות אתם.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17378696.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17378697.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17378698.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">היה נהדר... אח, היפ-הופ ציוני.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מצחיק, זה כמעט מרגיש צבוע, אך אני מרגישה יותר מחוברת ליהדות שלי ולישראליות שלי כאן מאשר שחשתי בארץ...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ראשון 9.11 &ndash; ישבתי לבראנץ' עם זוג יהודי-אמריקאי מקסים מקווינס והבת שלהם. הם חיפשו בייביסיטר ואיכשהו קיבלו את הפרטים שלי, אז נפגשנו לבדוק אופציות. אני חייבת להודות שאני מפתיעה את עצמי בעניין הבייביסיטר, או כמו שגיא אומר לי עכשיו &ndash; &quot;מותק, את תהיי אמא נהדרת&quot;. זה מרגיש מוזר, כי אף פעם לא חשבתי על עצמי כמישהי שמסתדרת היטב עם ילדים, אבל אני מגלה בעצמי סבלנות ורוך שמפתיעים אותי... פתאום אני יכולה להבין איך נשים, נשואות אפילו, מרגישות לא מוכנות להיות אמא, אבל מגלות שהן בעצם מסוגלות לכך באופן טבעי ברגע שהילד נולד. זה </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">built-in</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">, כנראה...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בכל אופן, הייתה לנו כימיה נהדרת, ואתחיל לעבוד אצלם בשבוע הבא.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">זה מוזר... הם היו זוג כל-כך צעיר ומקסים שנצבט לי הלב. אני בודדה כאן, כי החברות האמריקאית לא דומה בשום דבר לחברות הישראלית, והזוג הזה נתן לי לשנייה טעימה ממשהו שחסר לי. הם מסוג ההורים שארצה להיות כמותם, אני חושבת.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אחרי הבראנץ' הלכתי להצגה באוף-אוף ברודווי, שהייתה מזעזעת. אובר-אקטינג זה מכת הבכורות של כל הצגה, אני נשבעת...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בערב היה לי עוד מפגש נעים, עם בחור בשם יניב ואשתו דניאל. הסבר לאלה שאינם ממשפחתי: יניב הוא הבן של חברים ותיקים של הוריי, הוא מבוגר ממני ב-12 שנים, אבל מאז שהייתי קטנטונת היה לנו קשר מיוחד כשהייתי באה לבקר אצלם. היינו יושבים ומשחקים אלאדין על המחשב, והייתי מרגישה ילדה גדולה ובוגרת. קצת כמו שי, כשאני חושבת על זה. מצחיק איך תמיד היה לי חיבור חזק יותר לבנים מאשר לבנות, ואיך תמיד הם היו מבוגרים ממני. בקיצור, פעם אחרונה שהתראינו הייתה לפני שבע שנים, והוא התחתן לא מזמן עם יהודיה-אמריקאית והם גרים עכשיו בקונטיקט, אז חידשתי קשר, והם ביקרו במנהטן אז נפגשנו.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">היה נהדר להכיר את אשתו, שהיא מקסימה, ונהדר (אם כי הזוי במקצת) להתעדכן במה שקורה אתו והאדם שהוא נהפך להיות. אני משערת שגם לו היה הזוי להתעדכן באדם שאני נהפכתי להיות... היה לו קרייב מטורף למיץ ירקות, אז תרנו את מנהטן במשך איזה שעה עד שמצאנו מקום שהציע את זה. היה ממש נחמד לפגוש אותם.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שלישי 11.11 &ndash; הלכתי עם דיויד ואיילין להצגה &quot;39 המדרגות&quot;, ובחינם! (אח, אין כמו ברודווי בחינם...) היה נהדר! עיבוד הומוריסטי לסרט של היצ'קוק באותו השם, עם עלילה טיפשית, הרבה פאתוס, המווווון מבטאים ובעיקר וירטואוזיות של שחקנים. בדרך חזרה למעונות לא הפסקנו לדבר במבטאים טפשיים בהשפעת ההצגה...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שישי 14.11 &ndash; הלכתי לראות שואוקייס של אחת מהכיתות הבוגרות, והיה מוצלח. אני מחכה בקוצר רוח לשואוקייס שלי (מתישהו בקיץ, כנראה), ומקווה שיהיה עוד מישהו חוץ מגיא לראות אותו...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שבת 15.11 &ndash; בצהריים הלכתי להצגה באוף-ברודווי (שוב, חינם) שהמורה שלי לפילם לב מהסמסטר הקודם (נו, ההומו היהודי הזקן) כתב. היה נהדר! מחזמר לשני שחקנים שדורש יכולת סטפס וירטואוזית, והיה מקסים. עלילה טובה, מוזיקה קליטה, ובעיקר שני שחקנים ששלטו בבמה ביד רמה. נהדר נהדר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אחרי ההצגה נפגשתי עם עוד משפחה, הראשונה שיצא לי לפגוש שאינה יהודייה. זוג הולנדי (דיתי בטוח תתעניין &ndash; הם מאוטרכט, לא ממסטריכט) צעיר עם שני ילדים מתוקים. דירה מהממת (זה מצחיק, אבל הדבר הראשון שאני עושה הוא להסתכל על אומנות ועיצוב פנים בדירה, אני תוהה אם יש קשר לאמא שלי), כסף לא חסר, אבל הם מאוד מתוקים ולא סנובים בכלל. הילדים נראים כמו תמונה מקטלוג של בנטון &ndash; שיער צהוב, עיניים כחולות ענקיות, מאוד חברותיים וחייכניים. היה מצחיק לראות שהיה לנו חיבור אינסטינקטיבי כל-כך שהאם עצמה הופתעה... גיא מתחיל לתכנן עליי תוכניות, אני נשבעת.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני מתחילה לעבוד אצלם השבוע.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שני נושאים כלליים וחשובים:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בייביסיטינג &ndash; תגובה מאוד פרקטית לדאגות הכלכליות שלי הייתה לשנס מותניים ולחפש באינטנסיביות אחר עוד מקורות הכנסה. כפי שכבר כתבתי, אני עובדת בשביל שתי משפחות &ndash; הזוג שמנהל את החב&quot;ד, שאני עוזרת להם עם תוכנית הפעוטות שלהם בשבת ועושה להם גם בייביסיטינג מדי פעם, ועוד זוג יהודי שבבעלותם, מסתבר, מסעדה יהודית שהיא בגדר אגדה ניו יורקית, ואני עם הילד שלהם פעם בשבוע.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בנוסף, כאמור, אני מתחילה עכשיו עם הזוג היהודי מקווינס ועם המשפחה ההולנדית, סה&quot;כ ארבע, ואני כרגע בדיבורים עם עוד ארבע משפחות בתקווה שיהיה עוד.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">יהיה לי קשה לעבוד כל-כך הרבה עם הלימודים האינטנסיביים, אבל אני צריכה את הכסף, והאמת, גם אוהבת את זה וטובה בזה. אני באמת, באמת, אוהבת לתת מעצמי לילדים האלה. אני מוצאת בזה סיפוק שלא חשבתי שאמצא. וכסף, כאמור, הוא תמיד דבר רצוי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">נושא חשוב נוסף &ndash; <o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">דירה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני בהתלבטויות... מצד אחד: לגור במעונות זה קרוב נורא לביצפר, ונוח, נוח, נוח. לא צריך לקחת סאבווי, אפשר לצאת מהבית רבע שעה לפני השיעור, לא צריך לדאוג לחשבונות או לנקיון המקלחת או השירותים (כן לנקיון החדר שלי).<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מצד שני: אני יכולה לחסוך כסף אם אמצא דירה מתאימה (המעונות לא זולים כמו שחשבתי, יש אופציות זולות יותר), ואני רוצה מטבח ושירותים משלי, וגם אמבטיה (אין פה אמבטיה), ואני רוצה פרטיות ועצמאות, ואני רוצה להיות מסוגלת לארח את גיא או חברים כלשהם אצלי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אז אני בחיפושי דירה, ורק אם אמצא מקום מתאים אתמודד עם ההחלטה אם כדאי לי לעבור או לא... זה מסובך, העניין, אבל אני נוטה לכיוון לעבור לדירה משלי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">כסף, כאמור, הוא נושא חשוב &ndash; חיסכון, ולו של מאה דולר בחודש, הוא לא דבר שהולך ברגל. גם לא היכולת להציע לגיא מקום כשהוא מבקר פה. והעצמאות... אני רוצה מקום משלי &ndash; אני רוצה מטבח שאני יכולה לבשל בו, אני רוצה אמבטית קצף ארוכה, אני רוצה לשבת בסוף יום עם שותפים על קערת פופקורן ולראות סרט טיפשי בטלויזיה. אני רוצה חדר לבד = פרטיות, עצמאות &ndash; בדירה עם שותפים מגניבים ומתוקים = להפיג את הבדידות ולמצוא חברים טובים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אז אני עושה מחקר מאוד מאסיבי שכולל פרמטרים כמו מחירים לפני ואחרי חשבונות, תאריכי מעבר, שותפים, ריהוט, מיקום וכו'. ראיתי הרבה מודעות וכתבתי הרבה מיילים עם בקשות למידע נוסף, ובינתיים יצא לי לראות רק שתי דירות. אחת בברוקלין, לא רחוק מדי מהעיר, שכר דירה נמוך, דירה נחמדה עם שותף ישראלי נחמד, חדר לבד, מרוהט, עם תאריך מעבר גמיש. חיסרון אחד גדול &ndash; החדר עוד יותר קטנטן מזה שיש לי במעונות. אז על אף שרוב הפרמטרים הסתדרו, אמרתי לא, כי אני בכל זאת רוצה לגור בחדר בגודל נורמלי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">היום ראיתי את הדירה השנייה &ndash; בהארלם (אבל לא הארדקור הארלם אלא אזור נעים יחסית), שכונה חמודה, רבע שעה בסאבווי מהביצפר, בניין לא מזהיר אבל הדירה עצמה מ-ה-מ-מ-ת. טעם טוב בריהוט ועיצוב, קירות צבעוניים ושמחים, סדר וניקיון מופתיים, ושני שותפים שנראו חברותיים ומקסימים. חסרונות: החדר לא מרוהט, ותאריך המעבר לא הכי מתאים לי. הייתי כנה אתם בעניין, והותרתי להם את ההחלטה האם אם רוצים אותי כשותפה או לא. אם הם יחליטו שכן, ננסה להגיע לפשרה בעניין תאריך המעבר, ואני אצטרף לחפש מיטה ושולחן.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ואני ממשיכה לחפש, זה קריעת תחת, אבל אני שומרת על אופטימיות ואם וכאשר אצטרך להחליט אם לעזוב את המעונות או לא, אחליט.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מחר מתחיל השבוע החמישי ללימודים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שגרה...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מנסה לשמור על אופטימיות, ולהיות חזקה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">יהיה בסדר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אוהבת, ומתגעגעת מאוד,<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">נ.ב.: תגיבו יותר, רעים שכמוכם.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0in 0in 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;</o:p></span></p> http://stav-meishar.livejournal.com/8285.html apathetic public 6 http://stav-meishar.livejournal.com/8174.html Fri, 07 Nov 2008 03:19:49 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/8174.html <br /><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אוח, סמסטר שני... שאלוהים יעזור לי... לא קל. הרבה יותר שיעורי בית, הרבה יותר משימות, ומורים הרבה יותר תובעניים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">יש לי מורים חדשים כמעט בכל המקצועות, והם מקצועניים ומדהימים וכאמור גם יותר תובעניים. עברו רק שבועיים ואנחנו כבר עמוק בתוך העשייה, הרבה משימות ושיעורי בית, אבל מרתק.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אבל אחד אחד.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">מחזות זמר &ndash; סמסטר שני מוקדש, גם בשיעור הזה וגם ומעבדת סרטים, לכל התקופה שלפני 1960. בסוף הסמסטר הקודם בחרתי את השיר הראשון שלי לסמסטר הזה &ndash; שיר של ארוינג ברלין מ-1909 שנקרא &ldquo;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Sadie Salome Go Home</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot;. ברלין כתב את זה בגיל 21 לפאני ברייס, שהייתה אז רק בת 17 ובתחילת ההצלחה שלה. פאני ברייס, לאלה מכם שלא יודעים, הייתה אגדה בתחילת המאה. יהודייה, כמובן, והיא התמחתה בשירי קומדיה יהודיים (מבטא יידי וכיוצא בזה) אבל גם בשירים דרמטים מרגשים. הסרט המוזיקלי &quot;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Funny Girl</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&rdquo;, בכיכובה של ברברה סטרייסנד (עוד יהודייה שיודעת להצחיק לאללה אבל גם לרגש בטירוף), מבוסס על חייה של ברייס, שכיכבה במופעים (&quot;זיגפלד פוליז&quot;) של פלו זיגפלד, מפיק מחזות הזמר הכי מפורסם וחשוב בתולדות מחזות הזמר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">זה שיר מצחיק נורא על בחורה יהודייה שעובדת בתור סלומה ועושה את &quot;ריקוד שבעת הצעיפים&quot; הנועז, והחבר היהודי שלה, מוס (משה), מאוד מוטרד מהעניין. אז כחלק מהמחקר שלי בשביל השיר, קראתי וצפיתי בהרבה ראיונות וקטעי וידאו מתקופת הוודויל, שהיא תקופה מרתקת לחלוטין. גם חקרתי המון על ברייס עצמה, על הסגנון הבימתי שלה, על השטיקים שלה. חקרתי הרבה את נושא &quot;סלומה&quot;, ראיתי כאמור את האופרה וקראתי את מחזה של אוסקר וווילד עליו מבוססת האופרה. יש הרבה מה לחקור בעניין, וזה מרתק ומאתגר מאוד, וכמו תמיד נורא קשה לי להצחיק, שזה בדיוק למה אני מנסה לעשות כמה שיותר שירים קומיים, כדי שזה יתחיל להרגיש טבעי. בנוסף אני גם חוקרת את כל הדיאלקט היידי, כי אני מנסה לתת למוס מבטא יידי, וגם זה קשה אך מרתק. זה מדהים איך האוזן שלי פתאום הרבה יותר מודעת למבטאים, ומסוגלת להצביע על ההבדלים ולתת להם שם. למשל &ndash; המבטא היידי לוקח את הצירוף של האותיות </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">O</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"> ו-</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">R</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">, מוחק את ה-</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">R</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"> ומחליף אותה ב-</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">i</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">. וכך מילה כמו </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">gorgeous</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"> נהפכת ל-</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">goigeous</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">. בכלל, הדיאלקט היידי מאוד אוהב את הדיפתונג </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">oi</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">. אוי וייזמיר, למשל, או אוי א-ברוך. יש עוד הרבה דוגמאות... הנושא מרתק, בקיצור.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בנוסף, המורה החדשה שלנו, סטפני, שהיא מדהימה ומקצועית ונהדר לעבוד אתה, נתנה לנו את השיר השני שלנו לסמסטר. אני קיבלתי שיר של האחים גרשווין שנקרא &ldquo;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">How long has this been going on</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&rdquo;. זה שיר ג'אזי רומנטי כזה, אבל עם קריצה, ואני לאט לאט לומדת לחבב אותו יותר ויותר.</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בנוסף, אני די חיה כרגע בשנות ה-40-50, כי הפרויקט הנוכחי שלנו הוא לחקור שירים מהתקופה ולבחור 16 שנגיש כרשימה, ומהם המורה תבחר לנו שיר. כמו שעשינו סמסטר שעבר עם שירים משנות ה-60 והלאה והמורה בחרה לי את &ldquo;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Worst Pies In London</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot;. אני מקווה שסטפני תהיה נועזת כמו שסטייסי הייתה ותעז לתת לי שירים שאולי לא מתאימים לי במבט ראשון. החלום הכי גדול שלי הוא לעבוד על &ldquo;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Rose`s Turn</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot; מג'יפסי אבל אני מאוד מאוד בספק שזה יקרה. מאמא רוז נמצאת בשנות החמישים לחייה כשהיא שרה את השיר, ואני בספק שיתנו לי לנסות שיר כזה, פשוט כי אין טעם לתת לי תפקיד שלא אוכל להיבחן אליו לפחות בעשרים שנה הקרובות. בית הספר חושב פרקטי איך להכין אותנו למקצוע, מה שאומר שיעדיפו לתת לנו שירים שיתאימו ללוק ולגיל שלנו, עדיף גם לניסיון החיים שלנו (שירים יהודיים, במקרה שלי), כי כשניבחן לתפקידים זה התפקידים שניבחן אליהם ולא תפקידים של נשים בנות 40 ו-50. יש בזה הרבה מאוד היגיון, ועם זאת הייתי רוצה לנצל את תקופת בית הספר כדי להתנסות בדברים בהם לא אוכל לקחת סיכונים בחוץ. ניחא... יש הרבה אתגרים שלא כוללים לשחק אישה בגיל העמידה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">זה פרויקט מרתק, בכל אופן, ושמתי עיני על מספר תפקידים מעניינים. נחיה ונראה...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בשורה חשובה &ndash; בבחינות לרמות המחול השגתי את המטרה שהצבתי לעצמי. קודמתי מגא'ז 2 לג'אז 3 ומסטפס 3 לסטפס 4. בבלט, לצערי, נשארתי ברמה 3, אך אני מתכוונת לבקש גם מהמורה לג'אז וגם מהמור לבלט שייתנו לי לנסות את רמה 4. אני באמת חושבת שהרווחתי בעבודה קשה את הרמה הזו ואני מסוגלת לעמוד באתגר, וחבל לי להיות ברמה שלא תאתגר אותי. אני רוצה להיות רמה 4 בהכל בסמסטר הזה, וסמסטר הבא אני מקווה, אם כי לא מפתחת ציפיות, להיות ברמה 5 לפחות בסטפס, אם לא בשאר הדיסיפלינות. אני מתקדמת יחסית מהר בעזרת הרבה עבודה קשה וכוח רצון של סוס.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">נבחנתי גם לסדנת הג'אז וגם לסדנת הברודווי, ולצערי לא התקבלתי. אני חושבת שהייתי מספיק טובה, לפחות בסדנת הברודווי, אבל אני לומדת לא להתלונן אלא לשמור על גישה חיובית, לשנס מותניים ולהמשיך הלאה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שני דברים חיוביים שהשגתי:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">1. כאמור, הצבתי לעצמי מטרה להתקדם ברמות המחול, והשגתי את זה. זה לא משהו לזלזל בו.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">2. אומנם לא התקבלתי לסדנאות אבל השגתי משהו טוב בעצם הגישה שלי. בסמסטר שעבר, כשנבחנתי לסדנאות הג'אז והסטפס, הייתה לי גישה איומה. הייתי חדשה בארץ, בעיר, בבית ספר, בתרבות, הייתי סופ חסרת ביטחון ולקחתי מאוד ללב את הבחינות, אם אתם זוכרים. ואילו הפעם ניגשתי לזה בגישה מקצועית לחלוטין, מנקודת הנחה שאם אצליח יופי, אם לא זה לא סוף העולם. המקצוע הזה דורש עור של פיל, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקחת ללב כשלונות. הם חלק מהמקצוע, הם חלק מהסטטיסטיקה &ndash; אלף פעמים אודישן של &quot;לא&quot;, פעם אחת אודישן של &quot;כן&quot;. ככה חיי הולכים להיראות, וכדאי שאתרגל לזה כאן ועכשיו. אז גם זה הישג.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">עוד משהו חיובי שאני מצפה לו בקוצר רוח. התקבלתי לאלקטיב (=שיעור בחירה) של דיאלקטים (=מבטאים). הבחינות היו לא קלות, והמורה לא קיבל הרבה מסמסטר שני (אנחנו לא מספיק מתקדמים בחומר...), אבל אותי הוא קיבל. היה לי כבר שיעור אחד, אנחנו לומדים עכשיו מבטא בריטי סטנדרטי (בריטי מלכותי שכזה...) ואני נהנית מכל רגע, זה מבטא נהדר וזה מרתק להיות מסוגלת לנתח מה שפעם עשיתי אינסטינקטיבית משמיעה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">סמסטר הבא אנסה שוב לסדנאות המחול (אני עקשנית!), ובסמסטר הזה אסתפק (ואהנה!) מלהתעסק במבטאים ודיאלקטים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שיעור משחק &ndash; יש לנו מורה חדש ומדהים. הוא מזכיר לי את ארתור לא מעט-<span style="mso-spacerun: yes">&nbsp; </span>מנוסה מאוד, מלא בציניות ובגישה קרה לכאורה, מלא דיסטנס בכאילו, אבל בעצם חם ואבהי ורוצה בהצלחתנו. הוא גם אשכרה מורה שעובד, כרגע בהצגה &ldquo;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">A Man for all seasons</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot; עם פרנק לנג'לה על ברודווי, ולפני זה שיחק את התפקיד הראשי ב&quot;בוינג-בוינג&quot;, גם על ברודווי. יש לו הערות מאוד מתומצתות וחכמות, לא מנסה להתחכם ולא קלישאתי. הוא פשוט וישיר, ובעל גישה מאוד מעניינת, לכאורה בסיסית ופשוטה אבל קשה לביצוע. בקיצור, אני שוב מרגישה מאותגרת בתחום המשחק (שהוא התחום שבו אני מרגישה הכי &quot;בטוחה&quot; מבין שלושת התחומים), וזה מעולה. בשבועיים האחרונים הספקנו לעשות אתו שני סצנות קטנות, מה שנקרא &quot;אטיודים&quot;, וביום שלישי אנחנו צריכים לבצע את המונולוג המפורסם של המלט בו הוא מדבר לשחקנים, &quot;כי עצה יותר טובה מזה לא תשמעו בשום מקום&quot;, המורה שלנו, ריי, אמר. המשימה הבאה היא לבחור דיאלוג (אנחנו מגישים למורה שלוש אופציות שמעניינות אותנו והוא יבחר מביניהם) אנגלי (=לא בריטי אל שנכתב במקור בשפה האנגלית) ריאליסטי. הפרטנר שלי הוא בחור מתוק בשם קיילר שהצטרף לכיתה שלנו בסמסטר הזה, הוא לא שחקן מדהים (יש לו נטייה מזעזעת לאובר אקטינג) אבל אני מאמינה שנסתדר. בחרנו כבר שתי סצינות להציע &ndash; כריס ואן מ&quot;כולם היו בניי&quot; של מילר ולורה וג'ים מ&quot;ביבר הזכוכית&quot; של וויליאמס &ndash; ואת השלישית נבח בקרוב. זה מחזות די שחוקים, נכון, אבל ככל שאני מתבגרת אני יותר ויותר מבינה שכל אותם חומרים &quot;שחוקים&quot; הם בעצם החומרים הטובים ביותר. יש סיבה למה מבצעים אותם כל הזמן, וזה כי הם באמת מעולים וממשיכים להיות רלונטים ומאתגרים לאורך שנים. אן פחות מעניינת אותי, אבל אשמח מאוד לעשות את לורה. היא כל-כך שונה ממני בכל מובן &ndash; ביישנית, חסרת ביטחון, כמעט מגמגמת מרוב פחד מהעולם החיצוני, שלא לדבר על האתגר הפיזי (רגל אחת שלה יותר קצרה מהשנייה וכתוצאה מזה היא צולעת). וזה גם אחת הסצנות היפות ביותר במחזאות המודרנית, כשהם רוקדים ושוברים בטעות את חד הקרן. זה יהיה מעניין, בקיצור.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בשיעור </span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">VPS</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"> יש לנו מורה חדש, כריס, שהוא גם המורה שלי לדיאלקטים. מודה &ndash; אני דלוקה עליו קלות. הוא ציני, מריר, מלא בהומור שחור ופרובוקטיבי &ndash; כל מה שאני אוהבת בגבר, בקיצור.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">כשהמורה שלכם יגיד לכם &ldquo;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">Hum into the thumb... That`s gonna be my new porn, you know. A VPS porn, clearly</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot; &ndash; כשהמורה שלכם יגיד לכם משהו כזה לא תוכלו שלא לאהוב אותו. אני גם משועשעת קשות מניקול, בחורה בכיתה שלי שבמקרה היא גם קתולית אדוקה (כל יום ראשון במיסה, שומרת בתוליה לחתונה וכיוצא בזה), שלא מסוגלת להתמודד אותו. &quot;הוא כל-כך לא מקצועי&quot;, היא אומרת לי, מזועזעת, בסוף השיעור, &quot;זה מאוד לא מכובד איך שהוא כל הזמן מקלל ונושא את שם ה' לשווא.&quot;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אוח, אמריקה, אמריקה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">הוא מורה מדהים, מאוד מקצועי ומלא בידע ויודע גם איך לעזור לנו להתקדם, ולתלמידה &quot;זרה&quot; כמוני זה מעולה. על אף שאין לי כמעט מבטא, יש מרחק גדול בין לדבר בלי מבטא לבין לדבר נכון, והוא עוזר מאוד בעניין.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">כרגע אנחנו עובדים על לדעת לכתוב ולקרוא שוטף את הכתב הפונטי, שזה מרתק (אני מרגישה כמו היגינס קטן!), ועל פואמה של ר.ל. סטיבנסון (איך אפשר לא לאהוב מורה שמביא לי סטיבנסון? אם הוא רק יביא לי צ'רלס בודלר או לאונרד כהן אני לרגליו...), ועובדת קשה כדי להשתפר אך גם קוצרת תוצאות. &quot;הזורעים בדמעה ברינה יקצורו&quot;, כמובן, פגתמים יהודיים על סבל נוטים להיות צודקים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בקריאת תווים יש לנו את אותו המורה, שהוא מתוק ואדיב, ובעזרת השם אדע לשיר שוטף מתווים לא מוכרים בקרוב. אני כבר מתקדמת, ולעד אהיה גאה בזה שאני מסוגלת למצוא את דו בכל רגע נתון.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">במעבדת הסרטים יש לנו מורה חדש, לא מקסים עשירית כמו היהודי ההומו המזדקן מהסמסטר הקודם, אך מלא אינפורמציה בכל אופן. חוץ מזה, איך באמת אפשר להיות יותר מקסים מיהודי הומו מזדקן? בלתי אפשרי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">זה בענייני הלימודים...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ובענייני הבלויים ושאר ירקות:<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">רביעי 22.10 &ndash; דניאל, בערב האחרון שלו כאן, הפתיע אותי וקנה לנו זוג כרטיסים לג'יפסי. שאלוהים יעזור לי, אני אפר ועפר לרגליה של פאטי לופון. האישה הזו היא שיעור מאלף לכל פרפורמר בתחום. והמחזמר הזה כובל אותי אליו יותר ויותר ככל שאני מקשיבה לו... אני מפתחת פנטזיות להעלות אותו בארץ, בכיכובי כמובן. זה בחיים לא יקרה, זה עלה בבית צבי וירד חיש קל כי בארץ רוצים רק לויד וובר, אולי קצת &quot;גבירתי הנאווה&quot; או &quot;שיער&quot;, אך לא יותר מזה. מחזמר כמו ג'יפסי בחיים לא יילך, הוא משורש עמוק מדי בתרבות אמריקאית, בדברים כמו וודויל ובורלסק, דברים שיצריכו הרצאה לפני כל הצגה כדי שהקהל יהיה אשכרה מסוגל ליהנות מההצגה כמו שצריך. חבל...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בכל אופן, היה מדהים. רמת משחק כל-כך גבוהה, סיפור מרגש, מוזיקה סוחפת ומרשימה, מושלם בכל אלמנט שיש. אני יכולה לראות את המחזמר הזה כל שבוע ולא יימאס לי... חבל שהוא יורד בקרוב. הרבה דברים יורדים לאחרונה &ndash; קורוס ליין נסגר קודם, אחריו רנט, אחריו זנדו, לגלי בלונד וטייטל אוף שואו כמעט באותו סופ&quot;ש, והבאים בתור הם ג'יפסי, ספאמלוט ו&quot;האביב מתעורר&quot;. חבל, אבל ראיתי את שלושתם, ובסופו של דבר הם יורדים כדי לפנות מקום להפקות חדשות. יש ריבייבל של &quot;סיפור הפרברים&quot; באופק, וגם של &quot;ברנשים וחתיכות&quot;, ו&quot;בילי אליוט&quot; עלה לא מזמן ואני מתה לראות. העיר הזו לא מפסיקה לחדש ולהתחדש, ואני מתאהבת בה יותר ויותר עם כל יום שעובר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ביום חמישי אכלתי ארוחת ערב במסעדה איטלקית חביבה עם בחורה בשם מאיה. אני רואה הרבה חברים מישראל, ומאיה הייתה החברה הכי טובה שלי בכיתות ד'-ו', והיה נהדר לראות אותה אחרי שלא התראינו מספר שנים. חלקנו קפרזה לראשונה ופסטה נהדרת עם חתיכות פילה לעיקרית, פטפטנו כמו שתי חברות שלא התראו הרבה שנים והיה לנו נעים מאוד יחד.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">זה מצחיק, אני פה רק ארבעה חודשים וכבר נפגשתי עם שבעה חברים מישראל, עם עוד שתיים אפגש השבוע. יש הרבה ישראלים בעיר, זה השפה שאני שומעת הכי הרבה אחרי אנגלית וספרדית, וזה מצחיק איך אני קולטת כמה חסרה לי העברית והתרבות הישראלית.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני מפנטזת על חופשה בארץ, על סיבוב במסעדות האהובות עליי (עוגת הגבינה של הבראסרי, אוי, כמה את חסרה לי!), על שש-בש בשעות הקטנות של הלילה בבית הקפה השכונתי עם גיאצ'ו, על טיולים באוטו וברגל בצפון, בהרים ובנהרות. מפנטזת על טבילה במי קרח טרי-טרי מהחרמון, מפנטזת על אוויר הרים ואבנים ירושלמיות בעיר הקודש, מפנטזת על החוף של תל אביב ועל דרינק במייק'ס אחרי זה. מפנטזת על פגישה עם חבורת השמנים, מפנטזת על חברים ועל משפחה, יותר מכל מפנטזת על לחבק ולנשק את אורוני שלי, לבלות אתו אחה&quot;צ באיזה סרט טפשי ולאכול פסטה אחר-כך, ושוב לריב על מי יאכל את הסופלה בסוף, ו&quot;אורון, די כבר לאכול את הבפנוכו ולהשאיר לי את כל הציפוי&quot;!<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">הוא חסר לי כל-כך, הקטנצ'יק. שום דבר לא ממלא את מקומו.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ביום שבת (25.10) הלכתי עם שירה לסנטרל פארק. היה פסטיבל דלעות לכבוד האלווין, השבילים היו מלאים בדלעות מגולפות בפרצופים שונים, היה גשום וקר אך נעים וקסום כמו שרק ניו יורק יכולה להיות. המשכנו לטירת בלבדר (גם היא בפארק) להקרנה של &quot;הסיוט שלפני חג המולד&quot;, ולצערי כשהגענו גילינו שהיא בוטלה בגלל הגשם. במקום זה נכנסנו לתוך הטירה, שנהפכה זמנית למין &quot;</span><span dir="ltr" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">haunted mansion</span><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&quot; לכבוד החג, ואז גיליתי ששירה פחדנית באופן מגוחך אך חינני. היה מצחיק.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">משם חזרנו למעונות וצפינו בסרט &quot;המין היפה&quot; בטלויזיה המשותפת. אף פעם לא נמאס לי מהסרט הזה, באמא'שלי. בסוף הסרט שירה חזרה למעונות שלה, ואני נשארתי לצפות ב&quot;שודדי הקאריביים 2&quot;, שהיה טפשי אך מהנה כמו שרק סרט אקשן על פיראטים יכול להיות. אח, ג'וני, ג'וני.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099562.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" />&nbsp;</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[שירה ואני.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099563.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[שלכת.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099564.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[דלעת מלנכולית.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099565.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[מכשפה. ממין זכר, אני משערת.]&nbsp;</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בראשון (26.10) בערב הלכתי (חינם!) להצגה באוף-ברודווי בשם &quot;ג'ודי ואני&quot;, הצגה על הומו קטן וחייו בפרברים, והאובססיה שלו לג'ודי גרלנד. היה קלישאי כמו שרק מחזאי הומו יכול להיות קלישאתי &ndash; אבא מכה, אמא שמפחדת לעזוב, אך כמובן בסוף המחזה מקבלת אומץ באופן קסום ומתגרשת ממנו. ילד נשי שחולה על ג'ודי גרלנד, שמתכחש למיניותו אך כמובן בסוף יוצא מהארון, וכמובן שאמא שלו בסדר גמור עם זה, וכמובן שהוא מוצא אהבה והכל נגמר בסוף טוב. וכמובן שהחברה הכי טובה שלו מהכיתה במקרה גם היא, מסתבר, לסבית. אח, אם רק החיים היו כל-כך פשוטים.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">המחזה היה מזעזע, כאמור, והמשחק עוד יותר מזעזע. הרבה מהדברים שהמורה שלנו למשחק אמר לנו במהלך השבוע הראשון הדהדו לי בראש כשצפיתי בזה &ndash; דברים על משחק מינימליסטי, על לא &quot;להראות&quot; לקהל שאתה משחק אלא לשחק באמת, דברים שכאלה. אובר אקטינג זה דבר מכאיב, באמת.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">עם זאת המחזה גרם לי לחייך הרבה, כי פאקינג ג'ודי גרלנד ברקע כל הזמן, וכי הבחור ששיחק את ג'ודי (מה האובססיה הזו של דראגיסטים עם ג'ודי?!) היה נהדר ומדויק, וכי איך אפשר לא לצאת עם חיוך כשרואים הצגה מלאה בפייגעלך? אם דבר שכזה לא היה משמח אותי לא הייתי בוחרת במקצוע הזה, תכל'ס...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">שני (27.10) היה גולת הכותרת של הימים האחרונים, ללא ספק.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בשמונה בערב התייצבתי, לבושה למופת כג'סיקה ראביט, בהייליין בולרום למופע של &quot;הדוויג והשארית העצבנית&quot;. קיבלתי שולחן בקומה העליונה, עם נוף נהדר לבמה, ובמהרה הצטרפה אליי בחורה חביבה בשם נועה, שהיא ידידה של דניאל ואיכשהו יצא שקבענו להיפגש ולהכיר.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">היה מופע פתיחה עם להקה לא משהו, אך באזור תשע &ndash; כשנועה כבר סיימה את הסלט שלה ואני את הצ'יזבורגר שלי &ndash; המופע האמיתי התחיל.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">היה פשוט מטריף... הבחור ששיחק את הדוויג היה לא רע, לא מדהים כמו ג'ון קמרון מיטשל, כמובן, אך נהדר בכל זאת. מצויד בפאה אדמונית ובטונה של אנרגיה הוא כבש את הבמה, ואני לא הפסקתי לשיר יחד אתו את השירים האהובים... אוח, היה פשוט נפלא.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אתם מוזמנים לבדוק את חשבון הפליקר שלי בשביל תמונות וגם שני קטעי וידאו... היה ערב בלתי נשכח, באמת.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099567.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[יפה שכמוהו.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099568.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099569.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[לקראת הסוף, שוב הנזל.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099570.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[אני כג'סיקה, עם פאת הדוויג!]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099571.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[ג'סיקה, ברגע של שקט.]&nbsp;<br /><br /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">משם, מלאה באנרגיות, צעדתי עם נועה לכיוון ג'ו'ז פאב, שם היה הקונצרט של ריפר מאדנס. נפגשתי שם עם אוקלי, בחורה מקסימה שלומדת בסמסטר הרביעי, שנינו מעריצות שרופות של מר קאמינג ועל כן קבענו ללכת ביחד. נועה חזרה הביתה ואוקלי ואני עמדנו בתור, שם גילינו שראיין, דיוויד, סקיילר ואיילין מהכיתה שלי הגיעו גם הם.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">בהתחלה תפסנו מקומות עמידה עם נוף נהדר אל הבמה, וגילינו מהר מאוד ש(מאחר והבר היה מאחורינו) אלן קאמינג היה שם, שותה וויסקי או משהו דומה עם גבר כלשהו (בעלו?). שתינו התרגשנו מאוד, כמובן, ומיהרנו לבקש תמונה, וגם קיבלנו. כפרה עליו, עצוב כמה שהוא קריר ורשמי. אדיב, אך מרוחק. יום אחד, לא רחוק מהיום, אני אעבוד אתו ואז הוא יהיה מקסים וחם וחברותי.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">ואז התחילה ההופעה... בהתחלה עמדנו, אך מהר מאוד אוקלי הצליחה להשיג לנו שולחן, ועוד בלי להזמין כלום (ייאי!), אז את רוב ההופעה בילינו צמוד לבמה, יושבות בנוחיות ונהנות מכל רגע... העלילה טפשית להפליא, השירים מקסימים וקליטים, הפרפורמרים &ndash; רובם מהסרט וחלקם מהקאסט המקורי &ndash; היו נהדרים, כולל אלן כמובן... בקיצור, היה ערב נפלא שנתן לי המון אנרגיות!</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099573.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[אוקלי ואני - קרואלה וג'סיקה.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099574.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[שלום לך מר קאמינג...]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099575.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[בשיר הפתיחה הנהדר.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099576.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099577.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" />&nbsp; </span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">יום שישי (31.10) היה החג הנפלא האלווין, או &quot;ליל כל הקדושים&quot; כמו שהוא נקרא בעברית.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">כן, הייתי אמורה להיות שוב ג'סיקה, אבל היה כל-כך קר בחוץ שהייתי חייבת לאלתר. אז בהברקה של הרגע הייתי מרסל מרסו &ndash; הפנטומימאי הצרפתי &ndash; עם חולצת פסים שחור-לבן והאיפור המפורסם. יותר פרקטי, וגם די חינני, למעשה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">התחלנו במסיבה במעונות, שהייתה צפופה ודי טיפשית, אבל חביבה.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099578.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>[כולם חוגגים. כולם מתחנגלים.]</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099579.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></span></span></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>[זאק ואני.]</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099580.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" /></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[הג'וקר ואני.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">המשכנו משם לבית של זאק &ndash; סקיילר, בראדלי, אדם והחבר שלו גרג, זאק ואני. הם ישר התחילו להקפיץ טקילות ולערבב קוקטיילים. בטרם עברו עשר דקות בראדלי כבר הוריד שלוש טקילות, והייתי צריכה לנחש שזה לא יוביל למקום חיובי, ועם זאת לא עצרנו אותו. במהרה הצטרפו אלינו קלסי, איילין וקייטלין, וגם ג'סיקה מאחת הכיתות האחרות, וכולם המשיכו לשתות ולהסניף פופרס (וואט דה פאק?! לא ראיתי פופרס מאז שהייתי בת 16!) ולרקוד לצלילי מוזיקת אם טי וי.</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099581.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">[להלן סדרה של תמונות טפשיות שבה תלמידי אמדה משתטים.]</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099582.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099589.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" /></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">היה מצחיק וכיפי למדי, אבל ממש רציתי ללכת למצעד בווילג', שהוא המצעד הכי מפורסם בעולם בהאלווין. החבר'ה לא נראו כאילו משהו הולך לנתק אותם מהאלכוהול, אז נטשתי ונפגשתי עם שירה ולקחנו את הסאבווי לווילג'.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">הגענו אומנם לקראת הסוף, אבל עדיין היה מדהים! צבעוני, מטורף, שמח, פשוט נפלא...<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">התמונות מדברות יותר טוב ממני :)</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; </span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099584.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" />&nbsp;</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>[שני הומואים מקסימים בסאבווי, בתור פיטר פן וטינקרבל.]</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099585.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>[שירה ואני בדרך לווילג'.]</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;<img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099586.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>[מצאתי סוויני טוד!]</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;<img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099587.jpg" border="0" style="width: 600px; height: 450px" alt="" /></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>[בווילג' - עוד פנטומימאים כמוני!</o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p></o:p></span>&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><o:p>&nbsp;&nbsp; </o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">&nbsp;<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">וזהו לשבועיים אלה.<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">אני משנסת מותניים ומגבירה את הקצב לקראת הסמסטר הזה... הולך להיות קשה אבל גם כיף :)<o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial">נשיקות!</span></p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt">&nbsp;</p><p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin: 0cm 0cm 0pt"><span lang="HE" style="font-size: 10pt; font-family: Arial"><img src="http://f.nau.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/12/72/00/7212/posts/17099588.jpg" border="0" style="width: 450px; height: 600px" alt="" /><o:p></o:p></span></p> http://stav-meishar.livejournal.com/8174.html tired public 1 http://stav-meishar.livejournal.com/7922.html Wed, 05 Nov 2008 18:26:51 GMT http://stav-meishar.livejournal.com/7922.html <p>Don't worry, a report of all my latest doings will come soon, but I just had to write something small in honor of the historic event I witnessed last night.<br />I am fortunate enough to be in America in a time of change, as Obama likes to call it. Last night America proved that it's not the narrow-minded people who have control of it, but the open-minded are. Not only is it a democratic president, but more importantly it is the first black president of America. It's hard to explain how crucial this really is, now that I've lived here for a while I see what a real victory it is, what a huge development.<br />America is on the brink of a new age, and I am very very fortunate to be here and witness its beginning, and hopefully, the rest of it too.<br />I hope Obama will help America recover from her crisis, not only the financial one but all the other matters too - the war in Iraq, for one, or social issues like gay marriage for another.<br />Of course as a non-American I couldn't vote but I followed the matter anxiously and I am thrilled Obama was elected, and I am very excited to be here and see the beggining of this new dawn.</p><p>&nbsp;</p><p>Barack Obama - I believe!</p> http://stav-meishar.livejournal.com/7922.html excited public 0